ועידת השיבה ..... ועידת פת"ח השמינית

על כולם לדעת כי פלסטין איננה רק גיאוגרפיה שמציירים על הנייר, אלא אם כל שאם היא הוכתה עם הפגיעות והתסכול היא הניקה את ילדיה בסבלנות וכל פעם שחשב העולם שהיא נשברה, היא קמה מחדש מתוך ההריסות, יפה יותר, גאה יותר וחזקה יותר באמונה שכל זה נועד לחזור... לחזור תמיד כאילו החזרה כתובה בדמה.

לכן אני אומר שהוועידה הבאה של פת"ח איננה סתם ישיבה, אלא היא וועידת השיבה. השיבה אל רוח פת"ח הראשונה וללהבה היפה שהדליקה את המודעות הלאומית בלב כל פלסטיני חופשי, לתנועה שהייתה בוכיה על בכייתם, שמחה לשמחתם ונושאת את כאבם כמו שהמלכה הוזמנה.

זהו השיבה לרוח העם, למחנה, לכפר, לעיר, לעובד ולסטודנט, ולאם שהחביאה את מפתח ביתה הישן בחיקה ונרדמה על הבטחת השיבה, לאותו פלסטיני פשוט שלא ביקש מהעולם אלא כבוד, מולדת ודגל שלא מתכופף.

וזה גם השיבה לרוח האחדות וללב הפלסטיני האחד ולקריאה שאומרת כי לעם הזה מגיעה רק להיות שורה אחת, וכי תנועת פת"ח לא חוזרת חזקה אלא כאשר היא חוזרת מאוחדת כמו שתמיד הייתה וכאשר הפנים האמיתיות של התנועה הלאומית חוזרות למקומן הטבעי במרכז הבמה ובנשמה של האנשים.

זהו השיבה לפנים האותנטיות ולאלה שמאפייניהם דומים לאדמת המולדת ודיבורם דומה להבטחת ההתחלות הראשונות ולאלה שלא סחרו בכאב, אלא נושאים אותו באמון על צווארם, ולפנים שהרחוב הפלסטיני מכיר אותן מתוך הכנות שלהן, דמעותיהן וההיסטוריה שלהן שמעולם לא צבעה.

והשיבה הזו מפנה גם אל קבר השלב הכבד, שם מונח הגדול של המתחזים באדמת השכחה לאחר שהורשע במשפט העממי ונקברות יחד עם האגדות של ליליה השקרנית ונופלות האשליות של הכלה שחשבה שהתפקיד של השגריר המנוגד יוצר לה ולמשפחתה תהילה. ומצטרפים אליהם בעלי המעלות ושרים ההגרלות ההם שעברו על כאב האנשים כאילו היה משחק מזל ועל המולדת כאילו היה תפקיד חולף. לא מדובר בקבר של אנשים, אנשים, אלא קבר של כל זמן האשליה וכל הזמן שהכביד רוח התנועה ועייפו את האנשים והאריך את ליל ההמתנה על החופשיים.

וזה נכון... זו גם הבטחת השיבה ללא פחד וללא אשליות ההגנה הכוזבת ובאמצעות רצון בניהם בלבד, בני פת"ח והעם, והזו השיבה שאינה מחכה לצל של מישהו. כי המגן האמיתי שלה הוא עמה ורוחה ואמונתה כי פלסטין לא שומרת עליה אלא תושביה.

אבל נודה לאמת, הכיבוש שגנב את האדמה ואת הכבוד והפיל את הזמן והרחיב את המלחמה הנטושה עד שהפכה לאיום על כל העמים הערביים השוחרים שלום לא יימנע מהאמת. כי כל רצועה וכל מחסום וכל קיר שהם מעלים על חזה האנשים וכל דם שנשפך בעזה או בגדה הוא עדות על כישלונם לשבור את רצון העם הפלסטיני וכישלונם למנוע מהאהבה להיוולד בין לבבותינו וכישלונם לעצור את תקוות השלום בכל בית פלסטיני וערבי.

וזו לפני כל דבר השיבה אל מסלול הניצחונות ואל הזמן שבו פת"ח עשתה את המעשה לפני ההצהרה ועשתה את התקווה מתוך הלחץ והפכה את הדמעות לדגל ואת ההפסדים להתחלות חדשות.

עזה היא לב המולדת הזו והוועידה ופצע ידה היפה והקשה, והיא משמעות השיבה אליה בגובהה ובעמידתה ובדמה שלה שהפך לשגריר פלסטין במצפון העולם, ובחלליה שהשיבו לדם הפלסטיני את משמעותו הקדושה ובסבלנות שלה שהפכה את הכאב לבית ספר לכבוד. עזה איננה רק גיאוגרפיה אלא היא המצפן שמחזיר את תנועת פת"ח לנפשה הראשונה ולמשמעות ההקרבה ולדרך הניצחונות הכתובה בדם ובסבלנות יחד.

לכן אני אומר זאת כפי שהלב מרגיש: אם ישועה זו בערך הכאב של האנשים ובתקוותם אז כל מי שקורא עליה ומאזין לה יבכה וישמח בו זמנית. הוא יבכה כי פלסטין עברה בכל הכאב הזה ושמח כי פת"ח חוזרת לעצמה ולעם שלה ולאחדותה ולמהותה שאינה נעלמת בעצמת השלבים.

זו היא ועידת השיבה, חזרת הרוח אל התנועה וחזרת התנועה אל העם וחזרת העם אל עצמו ולעוררותו ולכבודו ולמולדתו שלא תתכחש לדבר הגדול שלה, שפלסטין תמיד חופשית ושזהו מסר אהבה ושלום לכל העולם ולכל האומה הערבית שסובלת כפי שסובלת פלסטין ואהבה לחירות ותקווה לשלום ואמונה שהאהבה חזקה מכל מלחמה.