סמליות יום האדמה

כאשר הזהות הפלסטינית ניצחה את אזרחות הישראלית

על אף הצניחה היחסית בהחייאת חגיגות לאומיות, זוכה יום האדמה למשמעות מיוחדת בקרב כל בני העם הפלסטיני. מועד זה נותר חי עד היום, לא רק בתודעה של העם הפלסטיני אלא גם בתודעה של כל חופשני העולם.

ביום זה, ה-30 במרץ 1976, יצאו פלסטיני הרי הקודש בהפגנות, מחאות ודבר שדמה למרד אזרחי, והכריזו על שביתה כללית ביישובים הפנימיים, במיוחד בגליל; במחאה נגד מדיניות ההשתעשעויות והחוקי הגזעני המופל (חוק החרמת רכוש הנעדרים) ובזיזת אדמות פלסטיניות ביישובים בגליל, בולטים בהם: ערערה, סחנין, דיר חנא, עראב הסווידא ועוד. במהלך ההתנגדות, שבה השתמש צבא הכיבוש ביריות חי, נפלו 6 שומעים וכ-300 פצועים, בנוסף למעצר מספר לא מועט של פלסטינים.

בהתקוממות זו גילם העמידות של הפלסטינים בהגנתם על אדמתם ובחברתם לזהותם הלאומית, שחשב האויב שהוא חיסל אותה עם מתן זהות ישראלית לפלסטינים, ואפשרה להם להקים מפלגות פוליטיות משלהם ולהשתתף בבחירות; עם זאת, הפלסטינים דחו את המו״מ או את הוויתורים על אדמתם וזכויותיהם הלאומיות ואישרו כי הזהות הפלסטינית חזקה יותר מאזרחות ישראלית. ביום האדמה השתתפו דמויות לאומיות בולטות, ביניהם: תופיק זיאד, אמיל חביבי, סמיר אל-קאסם, תופיק טובי, ראשי המועצות המקומיות הערביות, ועדת ההגנה על האדמות ועוד.

בחסדים או בהתקוממות עממית זו, התחדדו אמתת התשוקות הציוניות על ארץ פלסטין, והזהירו את האויב מפני הסכנה שמעייצגים פלסטיני 48 על תוכניותיו להקמת מדינה יהודית טהורה; לכן ניסו סמכויות הכיבוש בכל האמצעים לשבור ולהפחית את האחדות של העם הפלסטיני בפנים, דרך יצירת ריבוי וקונפליקטים פנימיים על בסיס אזורי או דתי, וניסויים לקנות נשמות. הפצת פשיעה מאורגנת וסמים וביזוי המערכת הערכית, לאחר שכששלחו להחליש את זהותם הלאומית. והאויב הצליח יחסית בכמה מקרים, כמו ריבוי המפלגות והרשימות בבחירות, והפצת הפשיעה, ללא שהדבר הביא לשבירת כוח הפלסטינים בפנים או לקטוע את קשרם עם יתר העם.

עדיין יש סמליות ודמויות לאומיות המתמודדות עם המדיניות הגזענית של האויב, ודורשות זכויות שוות, כמו גם דוחות את מדיניותו נגד העם הפלסטיני בכלל; ביניהם אנו מזכירים: איימן עודה, אחמד טיבי, מוחמד ברקה, ג'מאל זחאלקה, סמי אבו שחדה, אוסאמה סעדי, רייד צלאח ועוד אקדמאים, עיתונאים ועובדים במרכזי מחקר. ישנם ניסיונות רציניים ליצור רשימה משותפת לבחירות הקרובות.

לגבי משמעות וחדשיות של זכרון זה מחוץ לארצי 48, התהווה במציאות של מאבקינו עם האויב הציוני התכנה סביב האדמה והסיפור ההיסטורי; המאבק סביב האדמה והסיפור הוא גם מאבק על הזהות, התרבות והקיום הלאומי, כמו שדיכא על האחדות של השטחים הפלסטיניים.

אם הפלסטינים התקוממו על החרמת ישראל לכמה דונמים, מה צריכים לעשות עכשיו כאשר המובילים התפשטו, ועוברים (ישראל) לספח את כל הגדה המערבית לאחר שהכריזו על סיפוח העיר ירושלים, מעבר למתרחש ברצועת עזה?

נכון שמרבית עמים בעולם שוחררו מכוח ההשפעה והנרטיב הציוני, וחשפו את כל השקרים של ישראל ומי שמקבל אותה ומסכים עם מדיניותה הגזענית והאגרסיבית, כמו שהעולם התייצב ליד כמה שהכיבוש הוא הסיבה לכל בעיות האזור, ושמהות המאבק ומה שמסכנת את השלום העולמי הוא הכיבוש הציוני ולא איום גלוי אחר. נותר מה שצריך להיאחז באמת, בנרטיב ובנרטיב הפלסטיני.

כל הכבוד לקרובינו בתוך הקו הירוק ובכל מקום בעולם, וכל ההערכה והכבוד לכל חופשנים בעולם שמחיים, עד היום, את זכר יום האדמה; מהעם המרוקאי הגאה שהחל לחיות את המועד הזו עוד לפני הגעתו, לעם המצרי והאלג'ירי ולשאר העמים החופשיים בעולם.