חיים שלא ניתנו לנו בכלל..?!!

 
תמיד שאלנו את עצמנו, ברגעי השבר הגדולים: מתי תחזור החיים לשגרה? אבל עם כל מה שאנחנו חווים, נראה שהשאלה האמיתית היא הרבה יותר קשה וכנה: האם החיים שלנו היו נורמליים בכלל?

בהקשר הפלסטיני, השאלה הזו לא נראית פילוסופית כמו שהיא תיאור מדויק של המציאות. אנחנו לא מתמודדים עם משבר חירום שאפשר להכיל אותו, אלא חיים במצב מתמשך של חוסר יציבות, שבו החריגות הופכות לכלל, והחיים מוגדרים שוב כיכולת לשרוד, לא לחיות.

לפני המלחמה, ולפני ההתפצות העצומה הזו בכאב, החיים לא היו קלים או יציבים. חיינו תחת הגבלות מורכבות: כיבוש ששולט בארץ ובמשאבים, כלכלה שברירית, ופיצול פוליטי שמעמיק את הפצעים. עם זאת, החזקנו באשליית ה"נורמלי", חיפשנו קצב יומי שמעניק לנו תחושת יציבות שקרית.

ואז הגיעה המלחמה, לא כדי ליצור את המעשה, אלא כדי לחשוף אותו.

בעזה, השאלה אינה איך אנו חיים, אלא איך אנו שורדים. שם, הפרטים הפשוטים ביותר של החיים הופכים לקרבות יומיים. המים כבר לא נחשבים לזכות מובנת מאליה, אלא למסע קשה מלא בביזוי. הלחם הוא לא רק מזון, אלא הצלחה שנשגת לאחר שעות של המתנה. החשמל, אם ישנו, הוא חריגות שאין לבנות עליה.

בעצ northern Gaza, היכן שהתערבבו הגיאוגרפיה בהריסות, הבניינים כבר לא בבתים, אלא שכבות של זיכרון הרוס. בנייני מגורים נפלו זה על זה, רחובות חסרי מראה, וגופים נעים בתוך התמונה הזו כאילו מחפשים משמעות להמשך. גבר מחפש "שואב" לבאר מים שהייתה יום אחד מוצר רגיל, אך היום היא חלום יקר. צעיר נושא פאנל סולארי שבור, כאילו הוא נושא את מה שנותר מהאור. ילד גורר קנקן מים כבד יותר מגילו, לא כדי ללמוד, אלא כדי לשרוד.

האם זו חיים?

במקום אחר, ילד עומד בתור ללחם במשך שעות, ואז מגורש כי "הוא קטן". כבוד מופחת לפרט חולף, והשגת כיכר לחם הופכת למבחן יומי של סבלנות. ובתורי המים, קולות מתערבבים בצעקות, והצורך הופך למאבק, שבו אין מקום לשקט או לסדר, אלא רק ליכולת להחזיק מעמד.

ואילו הלילה, אינו מרחב למנוחה, אלא המשך לעייפות. אוהל ללא פרטיות, או חדר ללא דלת, וחושך שלא ניתן לכבות. גם הקשרים האנושיים, בצורה שלהם הכי אינטימית, מתפוררים תחת נטל העייפות. האדם הופך לחסר יכולת לאהוב כמו שהוא חסר יכולת למנוחה, כאילו המלחמה אינה גונבת רק את המקום, אלא שוללת מבפנים את היכולת להרגיש.

אך הטרגדיה הפלסטינית אינה מצטמצמת רק לעזה. בשטחי יהודה ושומרון, החיים אינם מוות ישיר, אבל הם אינם חיים מלאים. מחסומים, התנחלויות, שריפת בתים, הריגת בעלי חיים, ועתיד מושהה. האדמה נעלמת, והמרחב מצטמצם, והאדם חי בשטח שאין לו שליטה מלאה עליו. זו חיים התלויות בין האפשרי ליגע.

בירושלים, ההוויה הופכת למציאות משפטית רופפת, מאוימת בכל רגע. ובתוך המגזר הפלסטיני, המאבק על הזהות נמשך בתוך מציאות שמכתיבה הגדרה אחרת להשתייכות. ובניכר, הסיפור מורכב יותר: השתייכות ללא אדמה, וזיכרון המחפש גיאוגרפיה.

אנחנו בפני עם שחי בארבע מציאויות שונות, אך תחת חוויה אחת: היעדר החיים הנורמליים. ומה שמסבך את התמונה, הוא שה"לא-נורמלי" הזה כבר לא מזעזע כמו שהיה, אלא מתחיל להסתנן בשקט לתודעתנו הקולקטיבית כדבר שראוי לסבול אותו. כאן טמונה הסכנה האמיתית: כאשר רגישות הכאב מתפוררת, והמציאות המוסרי לתודעת הסבל הופכת לצורת הסתגלות. הפלסטיני שמצליח כל יום לאבטח מים ולחם, עלול להיראות כמקיים על פני השטח, אך בתוכו נדחף להגדיר מחדש את המינימום של החיים, כך שהזכות תהפוך להצלחה, והכבוד לפרט מושהה.

ובמקביל, העולם עומד לצד, צופה בחיים המעוותים הללו כאילו הם מצב שניתן לנהל ולא לתקן. המוסדות הבינלאומיים יוצרים דוחות, והטרגדיה מועברת בשפת המספרים, בזמן שהשאלה המוסרית העיקרית נעדרת: איך ניתן להשאיר עם שלם מחוץ להגדרה של החיים הנורמליים, מבלי לקיים את החשבון האמיתי עם המערכת שמفرضת אותו? צמצום הבעיה במובן האנושי בלבד, מבלי לשקול את שורשיה הפוליטיים, אינו ניטרלי, אלא צורה אחרת של שימור המשבר.

אך המסוכן עוד יותר, הוא שחלק מהעולם חי בשכבה אחרת לגמרי של מציאות, רחוק מפרטים יומיים אלה. ישנם מי שעוקבים אחרי המראה כאילו זה חדשות חולפות, או תמונה ממקום רחוק שאין לו קשר לכך. הם חיים חיים נורמליים מלאים בעולם אחר, שבו המים זמינים, והלכם איני ממתין, והלילה אינו פחד, אלא מנוחה. ההיפרדות המוסרית מהכאב האנושי יוצרת פער עצום בין מי שחי מתחת לאש לבין מי שצופה בזה מאחורי המסכים, כאילו האנושות עצמה לא התפזרה באופן שווה.

ואף חלק מהخطבים הפוליטיים והתקשורתיים מתייחסים למצב הזה כאילו הוא תיק שניתן לנהל או מספר בחדשות, לא כחיים של בני אדם שלמים המתרקעים מול העולם. המרחק הזה יוצר לא רק חוסר הבנה, אלא גם מעמיק את ההרגשה שהפלסטיני חי מחוץ לעניין של העולם, מחוץ לצדק שלו, ומחוץ אפילו לאמפתיה אמיתית.

ולמרות זאת, החיים נמשכים. לא כי הם נורמליים, אלא כי הפלסטיני מסרב להפסיק. בהריסות, יש ניסיון לבנות. בתורים, יש נחישות להימשך. באוהל, יש רעיון של בית. זה לא הסתגלות, אלא אקט של התנגדות, התנגדות לרעיון שמה שאנחנו חיים יכול להפוך לנורמלי.

הבעיה לא טמונה רק בקשיחות המציאות, אלא בסכנה להסתגל אליה כדבר טבעי. כאשר השגת מים הופכת להצלחה, והשרדות למטרה מספקת, אז אנחנו מתקרבים לאחד השלביים המסוכנים ביותר של המשבר: נורמליזציה של הלא נורמלי.

לכן, השאלה שעלינו לשאול היום היא לא מתי יחזרו החיים, אלא כיצד נחדש את הגדרתם. כיצד נחזיר להם את משמעותם האנושית, שבה לא תהיה לחיות זכות, אלא חובת זכויות מדודה. שבעולם לא יימדד יום במספר מה שרדנו, אלא כמה חיינו.

כי האמת שאי אפשר להתעלם ממנה היא:
אנחנו לא מחפשים חזרה לעבר... אלא הזדמנות לחיים שלא ניתנו לנו בכלל.