תסריטים של מלחמה והגורל הפלסטיני

המלחמה האזורית המתרקמת בין וושינגטון ותל אביב נגד טהראן כבר אינה עימות חולף או סכסוך מסורתי, אלא הפכה לעימות רב-ממדי המחדש את עיצוב הפוליטיקה האזורית, ומדחוס באופן ישיר על הגורל הלאומי הפלסטיני. בעוד העולם מתעסק במלחמה זו, משפיל את ראשנו בעזה, אשר חיה עדין בשואה המתמשכת, בעוד ישראל מנצלת את מרחב הזמן כדי לקבע עובדות בטחוניות ובהתיישבות כדי לבצע את תכניותיהן, אשר אינה פוגעת רק בגורל הלאומי אלא גם חודרת לשגרת החיים היומית של עמנו בעזה ובגדה המערבית, כולל ירושלים הכבושה, דרך כפייה של עובדות רחבות על הקרקע, ללא רסן אזורי או בינלאומי אפקטיבי.

עזה: מעבדת ההתמוטטות בין השמדה לשיתוק פוליטי

בהקשר זה, עזה הפכה למעבדה של גודל המשבר המוסרי, הפוליטי והאנושי. מה שמתרחש בה הוא הרס שיטתי של המבנה החברתי והחיים, בזמן שהוועדה הפלסטינית הממונה על ניהול עזה מתפקדת כשלוחה של מה שמכונה "המועצה של טראמפ לשלום" משותקת, לא רק בשל המורכבויות בשטח, אלא גם בגלל היעדר סמכויות ברורות, והיעדר סביבה פוליטית ולאומית חוסנת לעבודתה, והשתעשעות תפקידה לאיזון מלחמה שמתנהל מחוץ לרצון הפלסטיני, לפי הקצב של וושינגטון ותל אביב במאבקם נגד טהראן. בנוסף, היעדר האחדות בהחלטת הפלסטינים, והפחתת היכולת המוסדית, והיעדר הכלים לפעולה אמיתית, הפכו אותה למסגרת מנהלתית חסרת יכולת ביצועית, ברגע שזה דרוש למהלך פוליטי ריבוני וכלים מעשיים אפקטיביים.

בנוסף, נראה כי הרשות הפלסטינית חסרה למעשה כל תפקיד בניהול המשבר ההומניטרי המתעצם בעזה, או בהשפעה על מסלולו, בזמן שהיעדר זה מצטלב עם חוסר יכולתה בגדה המערבית, שם היא ממלאת את תפקידה הרשמי מבלי להיות מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה הבסיסיות, בין אם באבטחת הביטחון המינימלי, ובין אם בהגנה על האזרחים מפגיעות צבא הכיבוש וטרור כנופיות המתנחלים, ולפני הכל חוסר יכולתה המוחלטת להתמודד עם הפגיעות הישראליות בירושלים ובמקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים.

מסלולי המלחמה: מהסדרים חלקיים עד לקצה הכאוס

לאור המציאות המורכבת הזאת, אין לקרוא למלחמה כנתיב אחד, אלא כמה תסריטים פתוחים המגדירים מחדש את תנאי העמידה הפלסטינית ואת המיקום של העניין האזרחי באזור.

המלחמה נעה, בהקשר הזה, לשלושה מסלולים מרכזיים, שלא מוגבלים לתוצאות הבטחוניות האזוריות בלבד, אלא נוגעים באופן ישיר לתנאי העמידה ולחדש את הגורל הלאומי הפלסטיני:

ראשית, הסדר חלקי שעשוי להטיל מגבלות זמניות על התכנית הגרעינית האיראנית, אך משאיר את שורשי הסכסוך קיימים, מבלי לשים לב לטיפול במשברים בעזה או להפסיק את הידרדרות הפוליטית והכלכלית בגדה, דבר שמשמעותו היא המשך הלחץ על חייהם של התושבים, והעמקת הפער בין המציאות החיונית לייצוג הפוליטי.

שנית, מלחמת התשה ארוכה שבה מתמשך העימות ללא הכרעה, מה שמוביל להחמרת המשברים הכלכליים והחברתיים, וירידת תחושת הביטחון, והפחתת יכולת הקיום של החברה, עם עלייה בסיכויים להגר, והרעה בשירותים, והתמוטטות מה שנשאר מהיכולת המוסדית לנהל את המשברים.

שלישית, הסלמה אזורית מוגבלת לפני הכאוס הכללי, שבה התפשט מעגל העימות לכלול צדדים נוספים, וכך להטיל לחצים נוספים על הכלכלה, הביטחון והאנרגיה, ולהגביר את בידוד המצב הפלסטיני, מבלי להגיע להתפוצצות כוללת, אבל מכין לכך.

המשותף בין התסריטים הללו הוא היעדר ההכרעה, מה שהופך כל סידור אזורי לרעוע, ומשאיר את הדלת פתוחה לעוד סבבים של עימות, ומאשר באותו הזמן כי ההזדמנות הפלסטינית נותרת תלויה ביכולתה לאחד את הישות הלאומית שלה, ולבנות מחדש את מוסדותיה, ולהתמודד עם מלחמת ההתיישבות וניסיונות להפריד את עזה מהישות הלאומית.

אינטראקציות הכוחות: מי מנווט את המסלולים?

אולם המסלולים הללו אינם מתהווים מעצמם, אלא דרך אינטראקציות הכוחות הפועלים וגבולות יכולתם להנחות את המלחמה או להכיל אותה.

מסלולי המלחמה מתהווים במסגרת של אינטראקציה מורכבת בין הצדדים, כאשר כל אחד מהם שואף להנחות אותה כך ששרת את האינטרסים שלו, מבלי שיש בידיו את היכולת להכריע לחלוטין.

ישראל פועלת, בהקשר הזה, לנצל את מיקומה בתוך מערכת ההחלטות בוושינגטון על מנת להשפיע על גבולות כל הסדר פוטנציאלי, או לדחוף להארכת הסכסוך אם תוצאתו מתנגשת עם יעדיה, תוך שמירה על אפשרות לכפות את העובדות בשטח בכוח.

מנגד, ארצות הברית שואפת לנהל את הסכסוך יותר מאשר להכריע אותו, דרך חיפוש אחר הסדר שניתן להכיל אשר מצמצם את הסיכונים ומונע את ההחלקה לעימות רחב יותר, אך כיוון זה נשאר מוגבל בגלל שולי האינטרסים עם ישראל ובשל השיקולים של יציבות בינלאומית ואנרגיה.

איראן, לעומת זאת, מתמודדת עם המלחמה כנתיב פתוח על אפשרויות מרובות, הנעות בין קבלת מגבלות שלביות, לזירה של התשה ממושכת, או להרחיב את ההתמודדות באופן מחושב, כך שישמור על מעמדה האזורי מבלי להיגרר לעימות כולל.

בזמן שהמדינות הערביות מאמצות גישה פרגמטית זהירה הממוקדת בהכיל את ההשלכות ולשמור על היציבות הפנימית, מבלי שיהיה בידיהן את היכולת להשפיע על שורשי הסכסוך, במיוחד בימי ההיעדר של אופק אמיתי לפתרון הבעיה הפלסטינית.

מצרים ממשיכה בתפקידה לארגן את הקצב בעזה ולמנוע את הפיצוץ ההומניטרי, אך היא עדיין בעלת השפעה מוגבלת על עיצוב המסלולים האזוריים הרחבים יותר, בזמן שהאיחוד האירופי מבין את הצורך בקשר בין המסלול האיראני לבעיה הפלסטינית, מבלי שיש להם מספיק כלים לכפות את החיבור הזה.

בתוך האינטראקציות הללו, מתגבשות גבולות כל תסריט, ובמקביל גבולות הפעולה הפלסטינית, הרחבה או התכווצות, בהתאם ליכולת הפלסטינים לקרוא את האיזונים הללו ולהשפיע עליהם.

הבדלים האמריקאיים-ישראלים: טקטיקה או פער אסטרטגי?

בעוד שוושינגטון מנסה לשווק הסכם שלא ניתן להכיל, המפקח על התכנית הגרעינית האיראנית ומפחית את הסיכונים, תל אביב פועלת להרחיב את מטרותיה כלפי שיקום הסביבה האסטרטגית על ידי החלשה של יריביה והטלת עובדות חדשות.

השאלה הגורלית אינה האם יש הבדל, אלא האם ההבדל הזה יכול להפוך לסכסוך אסטרטגי: האם ארצות הברית תסתפק בהסכם חלקי, בעוד שישראל רואה כי הסכנה לא טופלה?

וכאשר ההבדל הזה הופך, האם הוא פותח חלון לסדר מחדש את העדיפויות, או מוביל לניהול סכסוך פתוח שישאיר את העניין הפלסטיני על שוליים?

בכל מקרה, ההשפעה של הבדלים אלו תישאר ישירה על הגורל הפלסטיני, בעלייה או ירידה, בהתאם ליכולת הפלסטינים לנצל זאת או להיות מושפעים ממנו.

המציאות הפלסטינית: משבר אחד בשתי תמונות

וזה מתבטאּ בברור במציאות הפלסטינית עצמה, שלא יכולה לשאת עוד פיתול נוסף. עזה חיה בתמונת הרס מוחלט של השירותים, בעידן היעדר הרשות הממשלתית, והמשך הסגר וההרס, דבר ששם אותה מחוץ לכל משוואה פוליטית פעילה למרות מרכזיותה, בזמן שהרשות הפלסטינית בגדה המערבית מתמודדת עם מצב של התמוטטות מתדרדרת, עם חוסר מושלם ביכולת לספק את המינימום של ביטחון ומרכיבי העמידה של האזרחים מול עליית הטרור של כנופיות המתנחלים ודיכוי צבא הכיבוש. הבדל זה אינו מציב בעיה כלשהי, אלא מציג את אחדות המשבר בצורה שונה, ומאשר כי ההיעדר של פעולה לאומית מאורגנת הוא הגורם המכריע בעמקתו של הפירוד הפלסטיני.

ההזדמנות הפלסטינית: מהקבלה לפעולה

ולמרות זאת, חוסר התקשורת הזה אינו מבטל את האפשרות של פעולה, אלא מחדד אותה. למרות הזקנה במדינה, ההזדמנות עדין קיימת, אבל היא כבר לא אוטומטית, אלא תלויה ביכולת הפלסטינים לבנות מחדש את זהותם הפוליטית כוללת, ולעבור מהמקום של קבלה למקום של פעולה.

זה דורש מסלול מעשי משולב שמתחיל בחדש את הקיום הלאומי על בסיס של אחדות אמיתית שמסתיימת בפיצול, ומחזירה את כבודו לייצוג פוליטי כולל, במקביל לעיצוב מנהיגות המסוגלת לקרוא את השינויים הבינלאומיים והאזוריים ולהגיב אליהם ביעילות.

כמו כן, זה כולל את הכנת אסטרטגית מאבק מקיפה שקושרת בין הפוליטי, הדיפלומטי והזכויותי, ומחזירה את הבעיה הפלסטינית למרכז כל הסדרים האזוריים, במקום שהיא תישאר בשוליים. בהקשר הזה, הייצוג הבינלאומי הופך לכלי להמיר את ההזדהות והסולידריות ללחץ פוליטי ממשי.

אולם כל אלה תלויים בבניית מוסדות פלסטיניים כבסיס לעמידה חברתית, המסוגלים להבטיח את המינימום של בטחון בחייהם ולחזק את האמון של האזרח, מה שמשנה את המימד החברתי לאלמנט של כוח בפוליטיקה.

בין מסלולי המלחמה לרצון של פעולה פלסטינית

בסופו של דבר, מלחמה זו לא תימדד רק בתוצאות החיילים שלה, אלא במה שהיא תשאיר ממנה מחדש את עיצוב האזור, ובמיקום שיתפוס הפלסטינים במעבר זה.

עזה אינה שוליים, אלא מרכז המבחן המוסרי והפוליטי, וכל הסדר העוקף אותה לא יהיה יותר מאשר הפסקת אש זמנית. כמו כן, ההבדלים בין וושינגטון לתל אביב, לא משנה מה יהיה, לא יהפוך להזדמנות ללא יכולת פלסטינית לנצלה. נשאל השאלה המכריעה: האם יכולים הפלסטינים לשנות את המגמה משולי ההשפעה למקום שבו הם משפיעים, ברגע שהאזור עובר ניסוח מחדש?