כאשר אל-אקצא מתשמע... תפילת האקו וזיכרון האבן, ועצבות המינארות כאשר האהובים נעדרים בכוח

על האבנים שאינן שוכחות את צעדי החוצים, ועל האדאן שנשאר וודאי בעידן של שינויים.

עם השחר, רמקולי המסגד אל-אקצא עולים בקריאת האדאן, קריאה נצחית שלא שינתה דורות: אללה אכבר... אללה אכבר. הקול נשאף מעל אבני ירושלים העתיקה, חוצה את הסמטאות הצרות ועולה מעל הכיפות כאילו הוא מעיר את העיר מתנומתה. קריאה זו הייתה, במהלך ההיסטוריה, אות לתחילת מראה המוכר: צעדים מהירים לעבר הדלתות, ושורות המסודרות בחצרות, ופנים שהגיעו לחפש את שלוות השחר.

אך בבקרים אלו, הקול מגיע לחצרות הרחבות ולא מוצא את המפגש הרגיל. האדאן נוכח... אבל הצעדים נעדרים בכוח. כאן נראה שהחצרות רחבות יותר ממה שהן, והשקט שכנגד הקריאה, כאילו המקום עצמו עם עמודיו וקשתותיו, פונה סביבו ושואל: היכן הם אלו שגרו בי ואני גרתי בהם? ואיך יכול מקום שהתרגל לשפוך חיים להיראות שקט כל כך?

ובימים כמו אלו, כשהאומה נכנסת לימים הרוחניים ביותר בעשרה האחרונים של רמדאן, ובלב הלילות המבורכות הללו, ליל אל-קדרים מתבלט כפסגת הרוחניות של חודש רמדאן; התמונה במסגד אל-אקצא מקבלת משמעות כבדה יותר. כי לילות אלו היו במשך ההיסטוריה עונה שאינה דומה לשום דבר אחר בירושלים; לילות שבהן השורות מתמשכות עד לדלתות החצרות, והלחישות של התפילה מתערבבות בדמעות המתפללים המחפשים את ליל אל-קדרים. היום, כאשר האדאן עולה בימים המבורכים האלו וחלק מהחצרות נשארות פחות עמוסות ממה שהתרגלו, החסר לא נראה כמו העדר חולף, אלא שאלה כואבת על הדרך שהפכה ארוכה יותר בין הקריאה למתפללים.

כי אל-אקצא לא היה רק מקום לתפילה, אלא מראה חי של אחדות הרוח הקולקטיבית.
החסר הזה לא הגיע מתוך החסר. כי ההגעה לאל-אקצא היום לא הייתה רק מרחק שהרגליים עוברות. אלא הפכה לנסיעה מסובכת בין מחסומים ומגבלות. אותן מגבלות שאינן מספיקות למנוע את הגופים, אלא מנסות לנתק את הקשר הרוחני בין האדם למקום. רבים שומעים את האדאן מאחורי הקירות היצוקות, עומדים בנקודות הבדיקה ולבם הקדימו אותם לשטיחים, מתפללים ב"נוכחות ההעברה" ממתינים לרגע המעבר.

וכיוון שאל-אקצא אינו רק מסגד בירושלים, אלא חלק מהזיכרון והזהות, הרי שהחצרות הללו שהיו עדים לנתר רגלי האבות, ולצחוקי הילדים, ולתפילות האמהות הסבלניות, מהוות בשאריות האבק שלהם פרטי חיים שאינם מתים. לכן, נראה החסר בהם היום חסר כבד; לא אין, אלא מלא בזמן ההמתנה.

אלה החצרות המלאות ברוחות ובתפילות של אלו שנמנעו מלגשת, ולכן תפילתם הפכה לתפילה מעוף שעוברת מעל הסלים הקוצניים והמחסומים הצבאיים.

ובכל זאת, אל-אקצא לא מאבד את משמעותו כאשר הצעדים בו מטופלים. האדאן עדיין עולה חמש פעמים בכל יום, באותה עוצמה ובוודאות, כאילו הוא מזכיר לנו שני זמנים המתקיימים מעל לאדמה הזו:

זמן פוליטי חולף עם מגבלותיו וכיבושו,
וזמן רוחני נצחי עם הגדלתיו ווודאותו.
האדאן הוא האמת היציבה, בעוד שהמחסומים הם החירום שצריך להיעלם.
אולי המחסומים סוגרים את הדרכים, ואולי הגופים עומדים רחוקים מהחצרות, אבל הדרך לאל-אקצא לא הייתה מעולם רק דרך מאבן... אלא דרך מאמונה.
ואולי החצרות נדמהיות היום שקטות יותר, אבל אבני אל-אקצא ששמרו מאות שנים של רכיעה ושכיבה יודעות היטב שהשקט הזה אינו סיום הסיפור.
המקומות שבהם הצעדים גרו זמן רב, נאמנים לבעליהם...
ואפילו אם האקו יתפלל לבד בין העמודים והכיפות, האבן יודעת שהצעדים יחזרו, ושהלבבות הם הדרך האמיתית שלא נעלמת... גם כאשר הרגליים מתקשות להגיע.