האם תפגוש איראן את האתגרים של הפרויקט הציוני-אמריקאי?

נתאר שאילתה, למטרות ניתוח ועורר רעיונות, שהמהפכה האיראנית פרצה בעידן של גמאל עבד אל-נאצר ולא בעידן של אנואר סאדאת. סביר להניח שהוא היה שמח מאוד, ומייד היה מבין שהמהפכה האיראנית הפכה לעומק אסטרטגי של מצרים מול התנועה הציונית, והיה אפשר להיווצר שדה לשיתוף פעולה פורה בין שתי המדינות, כאשר מנהיגותן יכולה למנוע מהמזרח התיכון סכסוכים מיותרים רבים שחרו אותו לאורך העשורים שחלפו, ולא היה מתאפשר לברית הציונית-אמריקאית לחדור לאזור ולקרוע אותו כמו שקורה עכשיו. אלא שהגורל רצה שהמהפכה תפרוץ בעידן של סאדאת, לאחר ביקורו בירושלים הכבושה ולא לפניו.

כאשר החלו הקרע הראשון של המהפכה בשנת 1978, סאדאת כבר פנה עורף למורשת השחרור של התנועה הלאומית המצרית על כל שליחיה, לא רק למורשת הנאלפית, והחל לנוע בדרך שהובילה אותו לביקור בירושלים הכבושה בשנת 1977, כאשר טען אז שהארצות הברית מחזיקה ב-99% מהקלפים, ושקרבה אליה יכולה לסייע בהשגת הסדר פוליטי כולל לסכסוך עם ישראל, שיביא לנסיגה שלה מהשטחים הערביים שכבשה בשנת 1967 ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. למרות התגובה השלילית של ישראל על מהלך ההרפתקנות הלא נחשב, סאדאת המשיך בעיקשותו והעמד בהחלטה להמשיך בדרך שבחר לעצמו, והסכים להזמנה של הנשיא ג'ימי קרטר לקיים מו"מ ישיר עם מנחם בגין, שיתקיים בקמפ דייוויד תחת חסותו, אך המו"מ הזה לא הניב אלא הסכמי מסגרת, אשר ממנו הזהירו אותו אנשי סודו הקרובים מההשלכות של קבלתם, אולם הוא התעקש והסכים להם, דבר שגרם לקרע עמוק במערכת הערבית, שגולל העבר שהעביר את מועד ההסכם של הליגה הערבית לתוניס ולקיום חזית ערבית מתנגדת לדרך של סאדאת שנקרא "חזית העמידה וההתנגדות".

נראה שראשי השלטון האיראני החדש יותר מחויבים

לא עברו חודשים ספורים מאז אותם אירועים קשים עד ש pressure של הרחוב האיראני הגיע לשיאו, מה שהוביל לבריחת השאח (16/1/1979) ולחזרה של האימאם חומייני מגלותו הצרפתית (1/2/1979), והמהפכה האיראנית המשיכה במסעה עד שהצליחה להפיל את השלטון הישן ולהכריז על הקמת הרפובליקה האסלאמית האיראנית (11/2/1979). מה שמושך את תשומת הלב כאן הוא לאמנציה של סאדאת מה שאני קורה, ייתכן מתוך אשליה שהארצות הברית לא תאפשר לאחד משותפיה החשובים ביותר באזור ליפול בקלות כל כך, וכך תתנוע מהר להחזיר את השאח למקומו כמו שעשתה לפני כן עם מהפכת מוחמד מוסדק בתחילת שנות החמישים, מה שמסביר את החלטתו לארח את השאח המודח בקהיר, בצעד שמעיד על אתגרים רציניים בפני רצון העם האיראני והמחלוקות הסכמיות כדי להמשיך את הדרך שהביאה לחתימה על הסכם שלום חד צדדי עם ישראל (26/3/1979), מה שיצר נקודת תפנית גדולה בהיסטוריה של האזור.

עם ניצחון המהפכה האסלאמית באיראן, מצד אחד, ובפרישה של מצרים הסאדאתית מהמאבק המזויין מול הפרויקט הציוני, מצד שני, נכנס המזרח התיכון לשלב חדש שמחייב סערות חזקות. לפני פרוץ המהפכה הזו, העולם הערבי התחלק לשני מחנות, אחד ששואף להסדר שלו בשל כל מחיר, והשני שמסרב להסדר בתנאים הישראלים ודורש להמשיך במאבק המזויין, מה שהוביל לערבוב פונקציות. למרות שהנשיא העיראקי סדאם חוסיין היה מהמנהיגים הערבים הנלהבים ביותר להקמת "חזית העמידה וההתנגדות", ושואף להנחות אותה, הוא ככל הנראה חן בעדשה שהמהפכה האסלאמית הפכה את סדרי העדיפויות והעדיף את המהות, מה שאכן מתכלל בהחלטה שלו לפתוח במלחמה נגד איראן, מתהדר כי היא תהיה לא קשה על סמך מצב הכאוס הקיים, וחוסר היכולת של השלטון החדש לקרקע את רגליו, ולבוטח שלאחר מכן יצליח להשיג ניצחון קל שיביא לו שלטון על אזור המפרץ, לפני שיתעסק בניהול הסכסוך עם האויב הציוני ממקום הכוח. אך מה שקרה היה הפוך, ובשביל "העיוורון האסטרטגי" הזה סדאם שקע בבוץ האיראני יותר משמונה שנים, ומשך את כל האזור לאצולה הישראלית, במיוחד לאחר כבישו את כווית לאחר סיום המלחמה עם איראן, ודחף את מדינות המפרץ הערביות אל "דרך קמפ דייוויד", ופרישתן מתמיכה בפליטי פלסטין ופינה את הדרך בפני ארצות הברית להתרקם בתוך האזור וכובש את איראק ולמְחוֹק ולַחְשָׁש את הממשלות שמולו.

סאדאת הקפיד להפיץ את הרעיון שפעולות פוליטיות משפיעות בצורה יעילה יותר

בצד השני, השלטון החדש באיראן חשש שאפשר לחזור על מה שקרה למהפכה של מוסדק, כשסוכנויות המודיעין האמריקאיות קשרו לתכנן את האימאם הנסוג, שהצליח להחזיר את השאח למשרדו בשנית, ולכן הכניס את ההתקף הקשוח בתנועת התלמידים לשגרירות האמריקאית בטהרן והחזיק את העובדים שלה כבני ערובה למשך 444 יום, והחלה חיפוש לאחר דרכים שיאפשרו לשלטון החדש לבנות קווי הגנה חזקים לתחום את המהפכה מול הנסיונות להשתיק אותה, ופעל בגיבול גשרים מול הכוחות המתנגדים לפוליטיקה האמריקאית והציונית באזור, לכן סגר את המשרד הישראלי בטהרן והטריח אותו לארגון לשחרור פלסטין כהכרה בו כנציג היחיד של העם הפלסטיני, וכשהאירה ישראל לבנון והצליחה להרחיק את הארגון לשחרור פלסטין לתוניס, השלטון באיראן מיהר מאוד לתמוך במאמצים להקמת حزب الله שניצב כולו בנם המטרות האזרחיות בהערכת השפלה הישראלית שבגבול לבנון, וברגע שהמלחמה עם עיראק הסתיימה, איראן החלה לכוון את תשומת הלב שלה בכיווני תעשיות צבאיות והצליחה לממש את קפיצה גדולה של האמצעים בתחום הזה. וכשהארצות הברית ניצלה את התנפצות של 11 בספטמבר (2001) כדי להיכנס לאפגניסטאן ולכבוש אותה, ואז פקחוף להוציא את האנרגיה לעבר עיראק ולקיחת את כיבושו, הבינה איראן שיהיה המטרה הבאה, כדי לשדרג את הכוחות שמנקוטת למלחמה גרועה, מה שאפשר לה כעת לבנות שורשים עצמתיים במדינה שהיו עד לא מכבר לחימה מתרוקנת אסטטית מולה, והחלה להמשיך את מאמצי הביטוח במגזרים עד שהצליחה ליצור (ולקבל) "محور המאבק" שמתמודד עם הפרסומות הציוניות-אמריקאיות של המאבק הנוכחי, ששקע לטעון להתפרצות הנפילות של