המכה הראשונה אינה פותרת את המלחמה

הניתוחים הישראלים האחרונים חושפים פרדוקס בסיסי במבצע המלחמה עם איראן: בעוד שברור לכאורה היתרון הצבאי של ישראל וארצות הברית בימים הראשונים, מזהירים כמה מנתחים אסטרטגיים שהמלחמה עשויה להפוך לעימות מתמשך וקשוח אם לא יתנהל מרכיב הזמן בקפידה. בין ההצלחות בשטח בהתקפה על התשתית הצבאית האיראנית ומרכזי פיקוד, איראן עדיין מסוגלת להמיר את הזמן לנשק אסטרטגי שעשוי לשנות את מאזן הכוחות ולהגביר את עלות הסכסוך לשני הצדדים.

בהקשר זה, מתבלטת שפת חלק מהאנליסטים כמו דיויד גנדלמן, שמתמקד בהתרחבות בנק המטרות ובצפיפות ההתקפות האוויריות, כשהוא סבור שהיתרון המבצעי משקף את יכולת ישראל לשלוט במסלול המלחמה. עם זאת, קריאה אסטרטגית זהירה יותר המוגשת על ידי החוקר הצבאי חנן שי, מצביעה על כך שהיתרון הצבאי לבדו אינו מספק, ושאיראן עדיין מחזיקה ביכולת להאריך את המלחמה ולגמור בהדרגה את המתקיף.

מאז הימים הראשונים של המלחמה, ישראל וארצות הברית התמקדו בהנחת התקפות רחבות על התשתית הצבאית האיראנית, ממוקדות במתקני טילים בליסטיים ומרכזי פיקוד צבאיים ותשתיות הגנה. כן התרחבו ההתקפות מאוחר יותר לכלול מקומות כלכליים רגישים כמו מתקני אנרגיה ומפעלי נפט, במהלך המצביע על המעבר מהתקפות על יכולות צבאיות ישירות להכוונה של מקורות הכוח הכלכליים של המשטר האיראני.

האתגר האסטרטגי הבסיסי הוא שהצד התוקף מתחיל את המלחמה ביתרון של יוזמה והפתעה וריכוז כוח, אולם יתרונות אלו מתערערים בהדרגה עם חלוף הזמן, במיוחד אם הצד המגן מצליח לספוג את המכה הראשונה ולארגן מחדש את יכולותיו. במקרים כאלה, המלחמה עשויה להתגלגל מעימות מהיר למאבק חיסול ממושך, שבו הדרגתית מתמוטטת יתרון ההתקפה לטובת ההגנה.

בנוסף, הארכת המלחמה נושאת השלכות פוליטיות וכלכליות ישירות. ההסלמה במתח באזור המפרץ ובמזרח התיכון עשויה להוביל להפרעות בשוקי האנרגיה ולעליית מחירי הנפט והגז, מה שמטיל לחצים כלכליים על מדינות המערב, במיוחד אירופה שמנסה להבטיח מקורות אנרגיה יציבים. כמו כן, המשך המלחמה עשוי להחמיר את הקרעים הפוליטיים בתוך המחנה המערבי, ולהעניק הכנסות כלכליות לכוחות בינלאומיים אחרים כגון סין בהקשר הזה.

סכנת ההסלמה של העימות אזרחית נשארת קיימת, לנוכח קיומם של כוחות המקושרים לאיראן כדוגמת חיזבאללה בלבנון או החות'ים בתימן, מה שיכול לפתוח חזיתות נוספות ולעשות את הלוחמה הצבאית והפוליטית למורכבות יותר.

וכך, הדיונים בתוך ישראל משקפים מתח ברור בין שני רמות חשיבה: רמה אחת מתמקדת בהצלחות בשטח ובעדיפות הצבאית הישירה, ורמה אחרת מודעת לכך שיתרון צבאי לבד עשוי לאבד חלק מהיעילות שלו אם העימות יהפוך למלחמת חיסול ארוכה.

לאור זאת, נראה שהאתגר האמיתי שמול ישראל וארצות הברית אינו מוגבל להמשך ההתקפות הצבאיות, אלא ביכולת לנהל את מרכיב הזמן האסטרטגי של המלחמה. בעוד שלכאורה עשוי להיות יתרון צבאי בטווח הקצר, הימנעות מהחלקה למלחמת חיסול אזרחית נותרת המפתח להבטחת ניצחון אסטרטגי ברור וממשי.

בסופו של דבר, ניתוחים אלו חושפים שהמלחמה עם איראן אינה רק עימות על האדמה או בשמיים, אלא היא מאבק על הזמן והמשאבים האסטרטגיים. היתרון הצבאי שישראל וארצות הברית משיגות כיום אינו מבטיח את הניצחון הסופי אם העימות יהפוך למלחמת חיסול ארוכה, שמטילה עלות פוליטית וכלכלית רבה על הצדדים התוקפים ומאפשרת לאיראן הזדמנות לשוב למסלול שלה.

ואף כי מערכת היחסים הזו משקפת את השבריריות של כל תפיסה פשוטה של ניצחון: מצד אחד, היתרון המבצעי מוכיח שכוח האוויר והדיוק הצבאי יכולים להשפיע, ומצד שני, המציאות האזורית חייבת שכל צעד מחושב בקפידה עשוי להתפוצץ לעימותים מרובים שכוללים את חיזבאללה, החות'ים, ואולי צדדים אזרחיים נוספים, מה שמקשה על החשבונות האסטרטגיים.

וכאן טמונה המסר המרכזי: המנצח במלחמה אינו בהכרח מי שיש לו את הנשק הגדול ביותר, אלא מי שיש לו את היכולת לנהל את הזמן וההזדמנויות באופן שהופך את היתרון הצבאי לניצחון אסטרטגי מתמשך. וישראל, עם ההצלחות בשטח, בפני מבחן אמיתי: כיצד למנוע מהיתרון הצבאי להפוך למוקש חיסול? כיצד להכריע את המלחמה לפני שהזמן הופך לאבן החזקה של יריבה?

בהקשר זה, כל צעד מדוד על הבמה הצבאית והפוליטית נראה כמו קרב מדויק בין אלימות לפיקחות, בין כוח לזמן, ומבהיר שכל חישוב שגוי עשוי להפוך את השולחן, לא רק על הצד הישראלי אלא על האזור כולו.