כאשר המשבר הופך לתפקיד: איך חשפה המלחמה מודל ניהול הכלכלה?

המשבר הכלכלי הפלסטיני לא החל עם פרוץ המלחמה, אך ברגע זה הוא התגלה ללא מסכות. המלחמה, על קשיותה, לא יוצרת מודלים כלכליים עד כמה שהיא חושפת את מה שהיה קיים ודחוי. במקרה הפלסטיני, המלחמה החזירה את אור הזרקורים למודל שלמדנו לחיות איתו זמן רב: כלכלה מנוהלת כמצב חירום מתמשך, לא כנתיב שניתן לתכנן ולהתפתח.

בהקשר הזה, השאלה לא מדוע המצב הוחמר, אלא איך הוא נמשך עד שגרם לכך שהוא הפך לחלק מן השגרה המוסדית. ניהול המשבר לא מהווה עוד כלי זמני כדי לעבור את הזעזוע, אלא הפך בהדרגה לתפקוד עצמאי, שמנוהל באמצעותו הפיננסים הציבוריים, המדיניות הכלכלית, ואפילו התחזיות של הציבור.

כלכלה תלויה על הקצה

במהלך השנים, הכלכלה הפלסטינית נתפסה כלכלה זמנית במצב יוצא דופן פתוח. הגירעון התקציבי נוהל באמצעות דחיית התשלומים, ושירות החוב כוסה באמצעות הלוואות, והנזילות נוהלה על בסיס חודשי ולא לפי אופק בינוני. היום, עם חוב ציבורי שמסתכם ב-15 מיליארד דולר, כלומר מעל 100% מהתוצר המקומי הגולמי, סגנון זה כבר אינו בר קיימא ללא עלות מבנית גבוהה.

אליהם מתווספת חשבונית שכר חודשית שמתקרבת ל-900 מיליון עד מיליארד שקל ל-150 אלף עובדים, פנסיונרים ולמחציות שכר, בנוסף לשירות חוב שגוזל מדי חודש בין 250 ל-300 מיליון שקל. נתונים אלו לא רק משקפים לחצים פיננסיים, אלא מסבירים כיצד הפכה המדיניות הכלכלית תלויה בניהול ההתחייבויות הקיימות, ולא ביצירת אפשרויות חדשות.

המלחמה לא שינתה את המשוואה הזו, אך היא הפכה אותה לחריפה יותר. השיח אינו עוסק עוד בהנעה או השקעה, אלא ביכולת להימשך. וכאשר ההישרדות הופכת למטרה היחידה, המחשבה על פתרון מתמעטת, והגיון ההכלה תופס את קדמת הבמה.

עודף כסף: כסף קיים ללא תפקיד

אחד הביטויים המסוכנים של מודל זה הוא הצטברות נזיל ללא יכולת להפעיל אותה. בזמן שהפיננסים הציבוריים סובלים מעודף נזילות, ההערכות מצביעות על כך שהכסף במחזור בכלכלה הפלסטינית שווה לכ-20–25% מהתוצר המקומי הגולמי, והוא יכול לעלות בזמן מלחמה או מיתון לכ-30%, שיעור גבוה לעומת כלכלות נורמליות.

המסוכן מזה הוא שחלק ניכר מהנזילות הזו לא פועל למעשה בתוך הכלכלה. ההערכות הלא רשמיות, המבוססות על התנהגות המערכת הבנקאית, מצביעות על כך שכ-3 עד 5 מיליארד שקל מהכסף במחזור נחשבים לנזילות חסומות; לא מוצאות את דרכם להלוואות או השקעות או להעברות, בשל מגבלות בטיפול בשקל, ירידת האשראי, ועולות הסיכון בזמן מלחמה.

הצטברות זו לא אומרת עלות כספית, אלא פגם מבני. הכסף קיים, אך ללא תפקיד כלכלי. וכאן הנזילות הופכת מכלי הנעה לגורם לשיתוק, ושימור המזומן חלופה להשקעה, בכלכלה שנוהלת את האביזרים שלה במנטליות חירום ולא במנטליות של החלטה.

מנטליות החירום ולבישת התכנון

בניסיונות כלכליים נורמליים, משתמשים בחירום כדי להתמודד עם זעזוע מסוים, ולאחר מכן משיבים את התכנון. אך כאשר החירום הופך למצב קבוע, אז התכנון עצמו נושם. וזה מה שמשקפת המצב הפלסטיני היום, בו מקבלות ההחלטות תשתית תחת לחץ של הרגע, ומנוהלים הפיננסים הציבוריים בהיגיון של שבועות ולא בשנים.

סגנון זה לא נולד עם המלחמה, אלא הוא תוצר של שנים של התאמה למשברים במקום לצאת מהם. וכך מתייצבת כלכלה המיועדת היטב לניהול המיתון יותר מאשר ליצירת צמיחה, ומדויקת בהפצת ההפסדים יותר מאשר בבניית ערך.

עלות חוסר ההחלטה בזמן מלחמה

המסוכן ביותר במודל זה אינו רק הגירעון הפיננסי, אלא עלות חוסר ההחלטה. היעדר ההחלטה האסטרטגית לא אומר רק דחיית הפתרונות, אלא הצטברות של הפסדים בלתי נראים: השקעות שלא בוצעו, פרויקטים קטנים שלא הושקו, הזדמנויות עבודה שלא נוצרו, ואמון שהתרסק אצל המשקיע והאזרח.

ההערכות מצביעות על כך שהירידה בהשקעה פרטית בתקופות של חוסר ודאות עשויה להגיע ל-20–30%, דבר שמשמעותו אובדן אלפי הזדמנויות עבודה מדי שנה בכלכלה מוגבלת מראש. בזמן מלחמה, עלות זו מוכפלת, שכן דחיית ההחלטות הופכת להתנהגות כללית, והכלכלה נמצאת במצב של הקפאה נפשית לפני היותה הקפאה פיננסית.

המלחמה כמראה ולא כתירוץ

שגיאה היא לקצר את המשבר הכלכלי למלחמה בלבד, כמו שזו טעות להתעלם מהשפעתה. המלחמה כאן אינה תירוץ, אלא מראה שחושפת את מגבלות הכלים, את חולשת היכולת לתכנן, ואת ההסתמכות הארוכה על ניהול משברים במקום לעסוק בשורשיהם. הדאגה האמיתית מתחילה מהמלחמה, אם יסתיימו ההתמודדות ויישאר מודל הניהול כפי שהוא, נעבור ממשבר אחד לאחר מבלי לפרק את המעגל.

סיכום

המלחמה לא סיימה את הפתרונות, אך היא גילתה כי רבים מהם היו דחויים מלכתחילה. והכלכלה הפלסטינית סובלת לא רק ממחסור במשאבים, אלא גם ממודל ניהול שהתרגל לחיות בתוך המשבר, עד שכסף מצטבר ללא תפקיד, והתכנון מתמעט מול הגיון ההכלה.

השאלה האמיתית היום אינה כיצד אנו מנהלים את המלחמה כלכלית, אלא האם יש לנו, לאחר שתיגמר, את האומץ לעבור מניהול חירום לשיקום הנתיב. כי הכלכלה שיכולה לנהל משברים יכולה לשרוד, אך היא לא מתקדמת, והמדינה שהופכת משברים לתפקידים מאריכה את חיי המשבר יותר משהיא מקצרה.