למה מרים מתה תמיד?

כשאתם קוראים את הרומן "בעקבות מרים" של הסופרת נדיה חרחש, אתם זקוקים למחברת ועט, לא כדי לרשום אירועים חולפים, אלא כדי לתפוס שכבות מהמשמעות שהולכות ונערמות עמוד אחרי עמוד, וכן לכוס קפה גדולה או אפילו חתיכת שוקולד שתסייע לכם לשאת את העומס של הטקסט; כי זה לא רומן שקוראים אותו במ Hast, אלא יצירה שמזמינה קורא ערני, מוכן להאט את הקצב שלו כדי להתאים את עצמו לקצב הפנימי שלה.

הרומן מתבסס על פרויקט נרטיבי מורכב שעוקף את הסיפור ושואל את המבנה העמוק של התודעה הקולקטיבית, ובמיוחד התודעה המתעצבת סביב האישה במרחב דתי-חברתי-פוליטי לא יציב. מה שמדהים בעבודה הזו הוא לא רק ריבוי הסיפורים, אלא יכולתה של הסופרת לגרום לריבוי הזה לשרת אחדות סימבולית גדולה: מרים כישות משוסעת שחוזרת על עצמה דרך ארבע נשים, היא הופכת לשם שמסמל גורל, והגורל הופך למחזור היסטורי שאין לו סוף.

הרומן נע על גבי רשת של קווי עלילה מקבילים, אך הם אינם רומנים נפרדים, אלא שלבים של מרים אחת. הבנייה הזו יוצרת אצל הקורא תחושת ציפייה מוקדמת, כאילו ישנם חוקים גורליים הקובעים את הגורלות, ואז הסופרת מפתיעה אותו בנפילתה של הציפייה, לא דרך עלילה בלשית או הפתעה צורנית, אלא דרך העמקת הכאב. הציפייה כאן אינה שער להרגעה, אלא להלם חמור יותר. כאילו הטקסט אומר שידעו של הקורא את מהות הכפייה אינו פוטר אותו מההשלכות הקשות שלה.

הרומן טווה תהליך דיאלוגי ברור עם "הקומדיה האלוהית" של דאנטה אליגיירי, כאשר חייהן של המרים מוקצות בין גיהנום, טוהר וגן עדן. אך הגן עדן כאן אינו סוף סופי, אלא רגע חולף שנפגע במהרה. הוא מתבסס גם על האגדה של עשתר, כשהיא יורדת לעולם התחתון בחיפוש אחר תם, כך שהמרים הופכות להופעות מודרניות של האם הגדולה שאיבדה את מרכזיותה בחברה פטריארכלית שהחריבה את האלוהות הנשית. במובן הזה, הטרגדיות אינן נתפסות כאירועים פרטיים, אלא כהד של שתיים היסטוריות עמוקות יותר.

אחד المفاتيح החשובים של הטקסט הוא הדו-סודיות של הבתולה/המרגלית. הזיכרון הדתי העממי יצר מהשמות האלה קוטביים מנוגדים: טהרה מוחלטת או חטא מוחלט. הרומן מפרק את ההקבלה הזו ומגלה את שקרתה; האישה מוקפת בשתי דימויים מוכנים, ומקבלת "עדות מוסרית" לפי מצבו של חברה שמשלב את הדת במסורות. התהליך הזכרי שמחלק את הנשים לתבניות אינו תמוה, אלא מקנון שיפוטי שממיר את השם לכלא.

אף על פי כן, אפשר להטיל ספק פילוסופי בנטיית ההכללה ההפוכה שמעלימה את הגבר כישות שורשית ולא התנהגותית. כאן עולה שאלת הקשר ההדדי: האם הכפייה היא תוצאה של טבע זכרי טהור, או של מבנה חברתי שיתופי שממנו נובעת הכוח מהכנעות של חלק ואי-דיבור של אחרים? הרומן נוטה להוקיע את הגבר באופן נחרץ, ולרוב אינו מעניק לו מרחב לניואנס מוסרי. הבחירה הזו משרתת את התזה הפמיניסטית שלה, אך פותחת פתח לדיון על אפשרות להתגבר על הדו-סודיות של הקורבן/החותם לעבר חקירה עמוקה יותר של המבנה שמייצר את השניים יחד.

בבניין הנרטיבי, מתגלה ההומוגניות בין צורה לתוכן בבירור. ריבוי המרים אינו מניפולציה צורנית, אלא התגלמות של רעיון החזרה ההיסטורית. כל מרים מתחילה מהמקום שבו הסתיימה האחרת, כאילו הזמן הוא מעגלי ולא ליניארי. מותה של הבת "יפו" כשלב להשלמת גן העדן הרביעי מסמל את חוסר האפשרות של השלמות, אלא נפילה חדשה שמחזירה את המחזור לתחילתו. השם כאן אינו בחירה רגשית; הוא התייחסות פוליטית לאובדן העיר/הארץ, שהופכת את אובדן האם לדימוי מצומצם לאובדן הארץ.

העיר ירושלים ברומן אינה רק רקע גיאוגרפי, אלא מרכז סימבולי שבו מתרכזות הניגודים. זו העיר שעושה עירה, והשמות הנטמעים בשמות. כמו כן "תמר" מייצגת ממד מנואי ברור, שבו מתמודדים האור והחושך. חייה בין גן עדן פריזאי לבין גיהנום מציאותי אינם רק פיצול נפשי, אלא ייחוד של האדם המקרוס בין מודל שלו ובין מציאותו. מותה מיריית חייל ישראלי מביא את הטרגדיה להקשר הפוליטי, ומדגיש שכפייה נשית אינה נפרדת מהכפייה הלאומית.

במישור השפה, הסופרת נוטה לפשטות ברורה, עם נטיות מיתולוגיות שמוסיפות עושר סימבולי. לפעמים היכולת לנטוע חופשה את הנרטיב, אך בראש ובראשונה, היא משרתת את הרגש, ונותנת לטקסט עומק שמעבר לראלי לפילוסופי. הקורא אינו יוצא עם סיפור בלבד, אלא עם ניסיון של התבוננות על משמעות הצדק, האהבה והחופש.

בסוף, "בעקבות מרים" אינו רומן על ארבע נשים, אלא אפוס על אישה אחת שחוזרת על עצמה דרך הדורות. מרים היא כל אישה המחפשת את עצמה בחברה שמגבילה אותה בשמות שלפני המעשה, והיא גם כל פלסטינית המחפשת את גאולתה בעיר שמחלוקותיה דרכך. זהו רומן על גן העדן האפשרי והבלתי אפשרי בעת ובעונה אחת, על החיפוש המתמיד של אור שמתקיים לרגע ואז כבה, מה שמתחיל מחדש את המסע.