המלחמה על איראן ... האם מדובר בעיצוב מחדש של האזור או בשינוי המשטר?

ההתקפה האמריקאית-ישראלית הנוכחית על איראן לא הפתיעה בהקשר של הערכות פוליטיות, שכן רגע הביצוע קדם לו רמזים ברורים שהצטברו. עליית השיח התקשורתי המתריע על מלחמה, וכינוס כוחות אמריקאיים במספרים חסרי תקדים במזרח התיכון, ועוצמת התיאום הפומבי בין וושינגטון לתל אביב, כל אלה נתונים שציירו את מתווי התסריט שהוכנו בהדרגה.

אפילו מהות התגובה האיראנית המהירה, שהגיעה תוך בערך שעה וחצי לשעתיים, משקפת שטהרן התייחסה לאפשרות זו כאפשרות על השולחן וכללה אותה בתוכניותיה המוקדמות לטיפול בתסריט המלחמה הקרובה.

בתחילת המצב, העובדות חופפות עם דפוסים היסטוריים ברורים, שכן מה שאירע מייצר תבנית שנבחנה באזור קודם. זה מעורר בזכוכית מגדלת את הפגישה שאיחדה את ג'יימס בייקר עם מקבילו העיראקי, טארק עזיז, לפני מלחמת המפרץ השנייה, הפגישה האחרונה שהקדימה את פרוץ המלחמה. אז המתיחות הגיעה לשיאו והצדדים ניסו לנהל את המשבר מנקודת מבט דיפלומטית מוגבלת, ולאחר מכן המלחמה הכריעה את הנתיב לאחר הצוות דה פוליטיקלי נהיה עכּו.

כאשר מתייחסים למלחמה הזו, שאת שמותיה ניתן למנות רבות ומעדות שמה שביעות קונקרטית עדיין לא נקבעה, עולה הבדל מהותי בינה לבין ההתמודדות הקודמת בבנייתה הפוליטית והצבאית. בסיבוב הקודם, ישראל קיבלה את חזית הניהול, בעוד שארצות הברית ניהלה את המצב ממקום התומך והמנחה. לעומת זאת, בהתמודדות הנוכחית, וושינגטון הכריזה שהיא מנהלת את ההתקפה ישירות.

שינוי זה חורג מהממד ההופכי. ההכרזה של דונלד טראמפ משקפת עלייה ברורה במטרות, ומצביעה על כך שהממשל האמריקני בחר להיכנס בצורה ישירה במקום להסתפק בתמיכה או ניהול הקצב מהמאחורה. במלחמה הקודמת, הכוונה הייתה טקטית שביקשה לכוונן את משוואת ההרתעה בגבולות מחושבים. בסיבוב הנוכחי, ההתקפה קשורה למטרות בעלות אופי החלטי, הקשורות לשינוי הסביבה האזורית והאסטרטגית כולה.

ההכרזה הברורה על יעד הפלת המשטר היא המאפיין הבולט ביותר במלחמה זו, שכן היא מעלה את ההתמודדות לרמה שחורגת מהגיון ההרתעה ההדדית או ניהול עימות זהירות על פי כללים מסורתיים. מלחמה זו מכוונת את המשטר למאבק במקביל קשה, מפני שהיא מעבירה את הלחץ מגבולות העימות הצבאי לעמקי המבנה הפוליטי. מלחמה זו דוחפת את ההנהגה האיראנית לבחון בחינה כפולה: בדיקת יכולתה לנהל את התגובה המעשית, ובדיקת יכולתה לשמור על היציבות הפנימית תחת איום מובהק המכוון נגד קיומה הפוליטי.

כך גם, המלחמה הנוכחית מתאפיינת במאפיינים נוספים ברורים, שכן הפעולות החלו בהתקפה אמריקאית-ישראלית משותפת מיד מהרגע הראשון. כמו כן, ההפצצה בוצעה מעבר לאיראן, הרחק מהפעולות האפורות או מההתקפות המיוחסות לגורמים לא מפורסמים מתוך איראן, אשר סימנו שלבים קודמים של ההתמודדות.

לגבי ישראל, מלחמה זו מייצגת הזדמנות וסיכון בו זמנית. השותפות המבצעית המלאה עם ארצות הברית מעניקה לה כיסוי צבאי רחב, ועוזרת לשקם את המוניטין של ההרתעה שהנחיתה חבטה ברורה מאז אירועי ה-7 באוקטובר. עניין זה מחדש את מעמדה בתוך המשוואה האזורית, כשותפה ישירה בעיצוב הצורה החדשה של המזרח התיכון.

מנגד, המיקום הזה מציב אותה בראש בנק המטרות האיראני, سواء דרך התקפות ישירות או על ידי העברת העימות לסביבות אזרחיות אחרות. שילוב ההחלטות הצבאיות עם וושינגטון משדר רמה גבוהה של תלות ושיתוף פעולה אסטרטגי עם ארצות הברית, ומציג שישראל פועלת בתוך מסגרת מבצעית ופוליטית רחבה יותר שמנוהלת על ידי הממשל האמריקני. מיקום זה מחזק את מעמדה בחשיבונות האמריקאיות; אך בו זמנית מקטין את יכולתה למניפולציה עצמאית ומקשר את בחירותיה לקצב ההחלטות המתקבלות בוושינגטון.

בעוד שארצות הברית נראית במצב של מעקב מדויק אחרי מסלול ההתפתחויות מבלי למהר להכריע סופית. גישה זו מעניקה לה רמה גבוהה של גמישות ומאפשרת לה לכוונן מחדש את מטרותיה או כלים ללחץ בהתאם למה שמטילים העובדות בשטח ושינויי מתח הכוח.

למדינות הערביות, הן ניצבות בפני משוואה רגישה מאוד. תקיפת הבסיסים האמריקאיים באזור פירושו ששטחיהן עשויים להפוך לזירות עימות גם מבלי להכריז על הסכם ישיר למלחמה. הנתונים המגיעים מעידים על כך שחלק מהבסיסים משתמשים מבלי הכרזה מפורשת על הסכמות רשמיות, דבר הפותח דיון על גבולות הריבונות האמיתית.

במציאות, המערכות הללו מודעות לכך שכל שינוי קיצוני במעמד איראן האזורי מחדש את חלוקת הכוח ומציע לישראל מרחב השפעה רחב יותר באזור, שהוא התפתחות שעשויה להצר עיניים מדאגה של בירות מסוימות. בהקשר זה, איראן האיצה את תקיפת הבסיסים הצבאיים במדינות ערביות במאמץ ליצור לחצים לא ישירים על ארצות הברית, על ידי העברת עלות המלחמה לסביבה של בעלי בריתם האזוריים ודחיפתם להשפיע על מסלול ההחלטה האמריקאית.

באופן אזורי, כוחות כמו פקיסטן, טורקיה וסין עוקבים אחרי מסלול ההתפתחויות בדאגה ברורה. כל שינוי במעמד איראן ישפיע ישירות על שווי המשקל הכוח בהול, בים הערבי ובמרכז אסיה, בשל הקשרים בין המקרים של ביטחון, אנרגיה, מעברים ימית ופרויקטים מסחריים.

אם תגרום המלחמה להחלשת המערכת האיראנית, אז זה יחלק מחדש את מרכזי ההשפעה באזור, ויכול לפתוח את הדלת לתחרות על מילוי ריק באזורים רגישים מבחינה גיאופוליטית. אם המערכת תעמוד על רגליה למול התקפות, היא תשאף לקבע משוואת הרתעה חדשה, שתתחייב להציג עמידות בלחצים ולהמשיך בפעולה האזורית. בשני האפשרויות, האזור נכנס לשלב של נזילות אסטרטגית המאפיינת בעיות וכוחות חדשים שעוד לא הוקבעו.

באופן כללי, המלחמה הנוכחית קשורה להקשר רחב יותר הקשור לשלב שאחרי אירועי ה-7 באוקטובר. רגע זה חודש סדר העדיפויות הביטחוני בישראל, ודחף את ארצות הברית לבחון מחדש את הגישה האסטרטגית שלה במזרח התיכון, מה שמתרחש עכשיו חוצה את גבולות התקפות הטקטיות או פעולות התגובה המוגבלות, ומתקשר למאמץ להגדיר מחדש את כללי העימות ומגבלות הכוח בשטח.

המסלול הבא נשאר פתוח לכל מיני אפשרויות. הצדדים עשויים לפנות לפתרון שמחייב את איראן לתת ויתורים יסודיים בתמורה להפסקת ההסלמה. יכול להיות שהשחיקה תימשך עד שיתהוו סדקים פנימיים פוגעי בעמידות המערכת, וישפיעו על יכולתה לנהל את העימות. ייתכן גם שהסכסוך יתפשט כדי לכלול זירות נוספות אם כוחות אזוריים יראו שאינטרסים החיוניים שלהם ניצבים בפני איום ישיר.

לסיכום, ניתן לומר שהמלחמה לא הייתה מפתיעה בהקשרה המצטבר, אך תוצאותיה לא יישארו מוגבלות לזירה אחת, אנו עדים לרגע שמחדש את הניתוח האמריקאי-ישראלי, ומבחן את יכולתה של איראן לעמוד במלחמה ששואפת להפיל את מבנה המערכת שלה, ושמציבה את המדינות הערביות בפני שאלות ישירות וחשובות.