המלחמה על ההגמוניה האגרסיבית באזור.. ופלסטין בלב הסערה

השאלה כבר אינה אם המלחמה האגרסיבית של וושינגטון למען ההגמוניה של תל אביב באזור תתרחש, אלא עד כמה היא ניתנת לאיפוס, או מה הסיכוי לשלוט בתוצאותיה. שכן על פי ההצהרה של טראמפ ונתניהו, היא שואפת להפיל את המשטר האיראני. ונדמה כי הבעיה לא הייתה ביכולת של איראן להגיע לעסקה פחותה מהוגנת; כך אישר המתווך העומאני, שר החוץ בדאר אל-באוסיידי, ערב תחילת המלחמה בתקשורת האמריקאית, כשחשף מה הושג במשא ומתן עם איראן ואמר: "אם המטרה הסופית של המו"מ היא למנוע מאיראן החזקה בנשק גרעיני לנצח, אזי המו"מ השיג הצלחה חסרת תקדים, שכן איראן הסכימה לא לייצר שום חומר שיכול לשמש לייצור פצצה גרעינית, דבר שלא היה קיים בהסכם 2015, וכי ייפרע מהמאגר הגרעיני האיראני."

אף על פי כן, על פי מקורות מדיה, ההחלטה לגבי המלחמה התקבלה לפני שלושה שבועות, ללא כל קשר למה שצפוי לצמוח מהמשא ומתן בז'נבה. זאת בהתאם לתיאוריה של טראמפ ונתניהו למה שהם מכנים כفرض מה שהם מכנים שלום ויציבות בכוח. אם כן, המלחמה הזו היא אגרסיבית, ומטרתה לאפשר לתל אביב שליטה כוללת באזור, ולא רק לשנות את משטר טהראן. מלחמה זו, באיזה תירוץ של צדדים לה, אינה תוצאה מוסרית, ולא דרך ליציבות מתמשכת. זו תוצאה של כישלון מדיניות, וניצחון של עזות של חישובי הגמוניה בכוח על מנגנון ההגינות. ומעמד זה, דחייתה הופכת לעמדה עקרונית ולא ליישור קו עם מחנה. היא מלחמה שמגיעה בתוך הקשרים ישראליים מרובי מימדים, ובוודאות כולל את ניצול ההזדמנות של טראמפ לקדם את תוכניותיה נגד העם הפלסטיני, אשר, בהתאם לשינויים בדעת הקהל בארצות הברית שהיא לא לטובת ישראל, עשוי לא לחזור על עצמו עם ממשלות הבאות.

אבל השאלה הפלסטינית נשארת הדחופה ביותר: מה קורה לפלסטין כשהיא בלב הסערה עבור תל אביב?

מהניסיונות להרתיע לאגרסיה כוללת

במהלך השנים האחרונות, שלט באזור המשוואה של "ההסלמה המדודה": התקפות מוגבלות, והודעות הרתעה, וניסיונות להימנע ממלחמה כוללת. אך היום, אחד הקווים המפרידים נשבר. כאשר העימות מועבר לציבור, החישובים משתנים, ומתרחבים לזירות רבות ברחבי האזור, ואולי מעבר לכך.

בהקשר זה, התפקיד המדיני מתמוטט, והדיפלומטיה הופכת לכלי נלווה לניהול האש שאין לה תחליף. וככל שהמלחמה נמשכת, הסיכון שהיא תהפוך למציאות קבועה שמעצבת את האזור בכוח אכזרי גדל.

ישראל והרחבת מרחב התמרון

בתוך מהלך המלחמה, ממשלת תל אביב מוצאת הזדמנות להרחיב את תוכניותיה תחת הכותרת של "הסכנה האיראנית", לא בהכרח דרך מלחמה כוללת בזירה הפלסטינית, אם כי זה לא בלתי אפשרי. ואין ספק כי תל אביב, דרך ניצול ההזדמנות יוצאת הדופן של טראמפ לקדם ולהשלים את הסוגיה הפלסטינית, תרחיב את היקף ביצוע תוכניותיה, תוך האצת קצבי ההתנחלות, וחיזוק הסיפוח המתמשך, והגברת האחיזה הביטחונית ביהודה ושומרון ובירושלים, ואולי אף שינוי התמונה בעזה במסגרת משוואה קשה יותר.

מלחמות גדולות אינן מקפאות את הפרויקטים ההתרחבותיים, אלא לעיתים רבות מעניקות להם כיסוי. בזמן חירום, הכישורים של הכיבוש מתבוססים, והדיון הבינלאומי עובר מכך לסיום העוול למניעת התפוצצות אזורית.

כאן טמון הממד המוסרי לגבי מלחמה זו: שהכיבוש יהפוך לאירוע פוליטי שיש להפסיק אותו לפרט שולי במסגרת מלחמה גדולה יותר.

הממשל האמריקאי: כלי להשליטה הישראלית

בעת כהונתו של דונלד טראמפ, העדיפות נראית כרכישת מאזן הרתעה חדש דרך כוח אכזרי ישיר, עם תמיכה בלתי מוגבלת לישראל, ולחץ מרבי על איראן. היציבות מוגדרת מחדש כתוצאה מעדיפות צבאית, לא כפירות של הסכם הוגן.

אף על פי כן, הלוגיקה של הרתעה בכוח, לא משנה עד כמה היא נראית כקובעת, אינה מייצרת שלום מתמשך, אלא מקימה מחזורי אלימות מדוכאים. במסגרת זו, הבעיה הפלסטינית מתדרדרת לדרגה משנית במסגרת מסגרת התנגשות רחבה יותר. הסיכון כאן אינו רק בהדרה, אלא בהגדרת פלסטין כקובץ ביטחוני בתוך מלחמה אזורית, ולא כבעיה של שחרור לאומי לעם תחת כיבוש.

סכנת הכאוס: כאשר המערכת מתפוררת

מלחמות אינן רק מחדש את מאזני הכוח, אלא עשויות גם לפרק את המבנים שעליהם עומד כל האזור. והשאלה המובאת היום היא לא מי ינצח בקרב ההרתעה, אלא האם מלחמה זו דוחפת לעיקור מדינות ולשחרור דינמיקות של כאוס ארוך טווח.

יש הבדל בין מלחמה המכוונת לשינוי התנהגות היריב, לבין מלחמה המשמשת לארגון חדש של הסביבה הפוליטית כולה באזור. אם מטרת ה"הרתעה" מתהפכת לאיומם הכולל או לזעזוע פנימי, אזי האזור נכנס לשלב הכאוס המסוכן, החורג מגבולות ההתנגשות הצבאית הישירה, ואולי מהרס הביטחון האזורי.

תפיסת כל מדינה מרכזית באזור אינה שאלה פנים ציבורית. היא פותחת חללי כוח, ומייצרת מגוון של מרכזי נשק, ומגרה התערבויות מתפתחות, ומשחררת סיכונים חבויים. אזי המלחמה אינה עוד התנגשות בין צדדים מסוימים, אלא הופכת למצב מתמשך של חוסר יציבות.

כאן מצוי הסיכון העמוק ביותר לפלסטין. בסביבה אזרחית מתפוררת, הבעיות הלאומיות נסוגות בפני הכאוס. הסיסמה "הבטחה קודם" הופכת לתמידית בע justification כל דיון על צדק. הכיבוש מנצל את קריסת האזור, ולא את יציבתו. והכאוס אינו מייצר שחרור, אלא יוצר מציאות בה הכוח האכזרי הוא השפה היחידה.

הדבר המסוכן ביותר שיכולה להניב מלחמה זו אינו ניצחון צד אחד על שניים, אלא התפרקות המערכת האזורית עצמה. ואז פלסטין מתרחקת מאזור העוסק במאבקיו הפנימיים, ולא בבעיה של שחרורה.

הדרה ושימוש ביחד

והשני: השימוש, כאשר הזירה הפלסטינית משמשת כקלף לחצים הדדיים: ישראל לחיזוק הסיפור שלה הביטחוני, ואיראן להוכחת יכולתה להשפיע לעומק הישראלי. בשני המקרים, המצב הפלסטיני מתפרק יותר ממה שהוא, והבעיה מצומצמת לתפקיד בתוך מאבק שאינו בשליטתה או משפיע עליה.

מה נדרש מפלסטין?

לחזק את ההחלטה הלאומית מול הכפשה למבוסס על תיאוריה של חלקים, وهذا לא מתנגש עם העמדה העקרונית המתנגדת למלחמה האגרסיבית, כמו שמתבצע באופן מידי שיקום האחדות של המסגרת הפוליטית על בסיס ההסכמה הלאומית ושיתוף פעולה אמיתי שמסיים את הפירורים הפנימיים. החזרת ההגדרה של הבעיה כבעיה של שחרור לאומי לעם תחת כיבוש, ולא כקובץ ביטחוני במלחמה אזורית. לפתח שפה רציונלית התומכת בחוק הבינלאומי ובזכויות המולדות, ושומרת על העמודה הפלסטינית שיש לה. ולהיזהר מופר החזון של האירועים לשיגור רווח עצמי. שכן בעת מלחמות, הגורל אינו נוגע לתוצאות ההתנגדויות, אלא להגנה על הבעיה מפני ההדרה והשימוש, ולהחזרת הפוליטיקה ככלי פעולה לאומית עצמאית.