אי-אלו מדינות

בפוליטיקה ההיסטוריה לא נעלמת אלא מסובבת את עצמה בפורמטים יותר אכזריים וחכמים. מאז שלושים בשנות ה-30 של המאה העשרים כאשר פלסטין הייתה תחת שלטון המנדט הבריטי ושינויים פוליטיים שהתרחשו בעקבות הבטחת בלפור, התמונה הפוליטית שיקפה משבר עמוק יותר מהמאבק עם כוח אימפריאלי חיצוני. המאבק האמיתי היה היכולת של המובילים הפוליטיים לראות את העתיד, בזמן שהזירה התרקבה בתחרות על השפעה וייצוג יותר מאשר בהתעסקות בבניית אסטרטגיה לאומית מאוחדת. ובקריקטורה המפורסמת שפרסמה עיתון פלסטין בשנת 1936 במהלך המרד הפלסטיני הגדול, הביקורת לא הופנתה רק לעבר המציאות הפוליטית אלא הייתה אזהרה מוקדמת שההתעסקות במאבקים פנימיים עשויה לתת להיסטוריה הזדמנות לעבור על פני העמים מבלי שיחכו לה.

באותו הזמן, הופיע בציור שר החוץ הבריטי ארתור בלפור באופן סמלי כשהוא מניע את חוטי המשחק הפוליטי. המדיניות הבריטית הקשורה להבטחת בלפור ייצגה את הבסיס שסייע לעצב את דימוי הפרויקט הציוני כלכלית ופוליטית בתוך פלסטין, בין אם באמצעות עידוד ההגירה או תמיכה במבנים כלכליים חדשים כמו פרויקטים תעשייתיים, אנרגיה ותשתיות כלכליות שהחלו להתרקם בהדרגה אז. המאבק לא היה רק עימות צבאי ישיר או פוליטי, אלא מאבק על הזמן עצמו. מי שמחזיק ביכולת לארגן את ההחלטה הפוליטית הקולקטיבית מחזיק ביכולת להשפיע על מהלך ההיסטוריה.

היום התמונה נראית יותר מורכבת אך מכילה את אותם קווים לדמותם בצורה חדשה. התמונה הפלסטינית סובלת מפיצול פוליטי ומעונתי עמוק בין מוסדות הקשורים לייצוג פוליטי מסורתי כמו אש"ף והרשות הפלסטינית לעומת כוחות פוליטיים וצבאיים אחרים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. השסע הזה לא רק סכסוך פוליטי, הוא הפך לבניה פוליטית שמעמידה את עצמה שוב ושוב בזמן שהפלסטינים מתמודדים עם איזון לא שוויוני בכוח מול ישראל הנתמכת פוליטית וצבאית על ידי בעלי בריתה, בראשן ארצות הברית.

בהקשר זה עולה האזהרה החדשה הקשורה למה שהדיבור הפוליטי האמריקאי מציע בשלב הנוכחי, במיוחד מה שקשור למדיניות של הנשיא האמריקאי הנוכחי טראמפ, שמוביל מהלכים פוליטיים במסגרת מה שמוכר כיוזמת השלום עם 21 הנקודות. כמה אנליסטים רואים במה שמוצע ביוזמה הזו כיכולתה לעצב מחדש את מושג הפתרון הפוליטי באזור, במיוחד ביחס לרעיון המדינה הפלסטינית וזכות העם הפלסטיני לקבוע את גורלו הפוליטי. והסיכון כאן לא טמון רק במדיניות החוץ אלא באפשרות לחזור על אותה טעות היסטורית: ההשתעשעויות בסכסוכים פנימיים והשארת השינויים הגדולים בעולם לעבור מבלי להחזיק בתוכנית לאומית מאוחדת המסוגלת להתמודד עם השינויים האלה.

ההיסטוריה מזכירה לנו שהזנחת התכניות של המעצמות הגדולות בעבר לא הייתה רק טעות פוליטית חולפת, אלא הייתה אחד הגורמים שסייעו לעצב מציאות טראגית לאחר מכן. והיום האתגר לא נראה שונה מאוד. הבעיה הפלסטינית, למרות נוכחותה הסמלית והעולמית תקשורתית, לא הצליחה תמיד להפוך את ההון הסמלי הזה לכוח פוליטי דוחף המסוגל להכתיב משוואות חדשות. כי הקול הפוליטי הפלסטיני לעיתים נשמע בכיוונים מרובים תחת הבדלים בתפיסה סביב מהות הסכסוך עצמו: האם מדובר במאבק משחרר ארוך טווח? או במסלול מו"מ הדרגתי? או בעימות פוליטי פתוח?

ההבדל בין העבר להווה אינו בעוצמת המאבק אלא במורכבות הכלים שלו. בעבר הקולוניאליזם התבטא בצורה ישירה וברורה, בעוד שהיום המאבק לובש צורות פוליטיות, כלכליות ודיפלומטיות שיותר שקטות, אך אינן פחות אכזריות במציאות. העמים לא תמיד מובסים בזירות הקרב הישירות, אלא עשויים להיכחד כאשר ההנהגה שלהם מתעסקת יותר בניהול מתחרויות פנימיות ממסלולם של פרויקט לאומי כולל המסוגל להתמודד עם השינויים ההיסטוריים הגדולים.

אולי השאלה הדחופה ביותר היום היא אותה שאלה שההיסטוריה הציגה לפני כמעט מאה שנה: האם כוחם של העמים טמון ביכולתם לעמוד מול אויביהם החיצוניים בלבד או ביכולת שלהם קודם כל לבנות אחדות של החלטה לאומית המסוגלת להפוך את האתגרים לקטע פוליטי עתידי? העמים שמשאירים להיסטוריה שלהם לכתוב את גורלם במקום שיכתבו את זה בעצמם, לעיתים קרובות מוצאים את עצמם חוזרים על אותן לקחים קשות לאורך דורות.