הרשות בין דחיסה לסכנת התפרקות .. מה לעשות כדי להגדיר מחדש את הפרויקט הלאומי?

משבר הפלסטיני כבר אינו מצטמצם רק לאי-שוויון הכוחות עם ישראל, ולא להעדפות של ממשלה אמריקאית זו או אחרת או נסיגה מעמדה אירופאית כלשהי. אנו עומדים בפני שלב היסטורי החורג מהמְשְׂא ומתן ומפוליטיקות יומיומיות, אל שאלת המשמעות והתפקיד: מה נותר מהפרויקט הלאומי כאשר הרשות, שנולדה כה框ֶּרְהּ להעברה מדינית לכיוון מדינה, מוצאת את עצמה היום קרוב יותר למנגנון ניהול אוכלוסיות תחת כיבוש, אם לא בהקשר לתכנית עצמה שלה?

בעוד הַסְּפָר החל לזחול לגישה של סיפוח ביהודה ושומרון והיהוד של ירושלים, והחרמת השיקום של עזה נמשכת, ועם העלמות כל אופק מדיני בתקופת ממשל טראמפ, והממשקה הבינלאומית מסתפקת בשיח "פתרון שתי המדינות" מבלי להעניק כלים מחייבים, האתגר הוא לא רק פלסטיני חיצוני. הסכנה הגדולה היא ההפיכה ההדרגתית מרשות שנחשבת לזמנית למציאות מנהלית קבועה, חסרת ריבונות ואופק. ההתרסקות כאן איננה באה בצורת קריסה רועשת, אלא בצורה של הרגל מתמשך לדחיסה.

התסריט הקרוב מראה הוא שמירה פורמלית על הרשות, והחמרה נוספת במצוקות הכלכליות והפוליטיות, ההתפשטות המואצת של עובדות ההתיישבות, והידרדרות מתמשכת באמון הציבור. אך זה איננו מסלול שבו הכרחיות היא מוחלטת. גם בהקשר להתרסקות, השאלה היא: האם יוגדר מחדש תפקיד הרשות או האם יינשק המשבר במינימום?

הגדרה מחדש פירושה להפוך את הרשות ממכשיר שירותים לכלים של עמידה חברתית; מניהול השכר להגנת האדמה; מלהמתין לשינוי חיצוני להשקעה בפנים. פירושו להסב משאבים לתמיכה במגזרי ייצור, לחזק את ירושלים ואת האזורים המאויימים, לחזק את הכלכלה המקומית המיתנגדת, ולפתוח את המרחב הציבורי בפני שותפות פוליטית אמיתית שמשיבה את האמון. הרפורמה במובן הלאומי כאן איננה דרישה מוסרית, אלא תנאי להישרדות פוליטית. כך, רשות ללא לגיטימיות חברתית הופכת ליותר שברירית בפני כל לחץ חיצוני.

אך ההתרסקות עלולה להחליק להתפרקות פונקציונלית או לקריסה לא מסודרת, תחת לחץ כלכלי ובטחוני מצטבר. כאן לא מדובר בניהול דחיסה, אלא בהתמודדות עם ריק. והריק בהקשר הפלסטיני איננו מרחב נייטרלי, אלא זהו קריאת תיגר לסידורים חיצוניים, או לכאוס פנימי, או להנדסה כפויה של המערכת הפוליטית. לכן, החשיבה על מסגרת לאומית חלופית "רשת רחבה של כוחות פוליטיים וחברתיים המסוגלים לנהל מעבר מסודר" איננה פעולה הפיכה, אלא אמצעי מניעה המגן על החברה כדי שהקריסה לא תהפוך לטיהור.

בעוד, האפשרות להקים מחדש עומדת על סדר היום, גם אם היא נראית כה פחות ספונטנית. מסלול זה מתממש רק עם בניית הייצוג הלאומי על בסיס דמוקרטי כולל, והגדרת מחדש של הקשר בין אש"ף לרשות, וכתיבת חוזה פוליטי המגדיר את תפקיד הרשות כאמצעי הנתון לפרויקט הלאומי ולא תחליף לו. לב ליבה של השינוי הוא העברת מרכז הכובד מההימור על החוץ להחזרת הלגיטימיות מבפנים, כך שהחברה עצמה תספק דחף מחדש להגדיר את הכיוון.

בהקשר הזה, מתעוררת הקריאה לבחירות למועצה הלאומית או לעיסוק של הציבור בפרויקט חוקה. באופן עקרוני, חידוש הלגיטימיות הייצוגית וכתיבת חוזה חוקתי חדש מסמנים חובות לאומיות שאין להכחישן. אך ערך כל תהליך בחירות או חוקתי אינו נמדד בהכרזה, אלא בתנאיו הפוליטיים. בחירות המתקיימות בנסיבות של חלוקה גאוגרפית ופוליטית עמוקה, וללא הסכמה מוקדמת על תוכנית לאומית כוללת, עלולות להפוך להפקת כוח קיים, או לכלי לניהול המשבר מבלי לפתור אותו. ודיון חוקתי בהיעדר ריבונות ממשית, ואי-שוויון מתמשך במרחב הגאוגרפי, לא יעבור להיות אלא שיפוץ אשלייתי לחיסרון בשטח, או לסידור מחדש בתוך המערכת מבלי לפגוע במהות המאבק.

לא הבעיה היא הבחירות או החוקה, אלא בסכנה של סטיית הכיוון מהעדפת שאלת השחרור לשאלת הניהול. כאשר הסכסוך הופך מהגנה על האדמה למשמעת של טקסטים, הפרויקט הלאומי נחשף לסכנת הצמצום להנדסת שלטון מצומצמת, בעוד העובדות בשטח מגדירות מחדש את הגבולות והריבונות מבלי לחכות.

משם עולה השאלה המרכזית: מי בעל יכולת לשבור את המסלול הזה?

התשובה איננה טמונה במוסד יחיד, ולא באף מפלגה, אלא במה שניתן לכנות "הבלוק ההיסטורי", כלומר ברית רחבה של כוחות חברתיים, תרבותיים, איגודיים, כלכליים ופוליטיים, המגיעים בהיתקהלות של אינטרסים להגנה על הפרויקט הלאומי מפני דחיסות סופית.

האחריות של הבלוק הזה אינה מוגבלת לביקורת או להטבעת הצהרות. האחריות שלה היא היסטורית בשלושה רבדים אלה:
ראשית, להכתיב עדיפות לאחדות פוליטית כהיוויה לניהול כל תהליך בחירות או חוקתי. אין טעם לחידוש הלגיטימיות ההליך ללא החזרת המינימום של אחדות ותוכנית משותפת.
שנית, להחזיר את המרחב הציבורי כמקום לדיון, עקבה ושיתוף. הלגיטימיות אינה משתקפת בהחלטת על גג, אלא ביצירת מחדש שותפות החברה בהגדרת הצבעה.
שלישית, להפוך את העמידה מהצהרות למדיניות ציבורית על ידי תמיכה ביצור המקומי, הגנה על האדמה, חיזוק האחווה האזרחית, ובניית רשתות סולידריות חברתיות המסוגלות לספוג הלחצים.

הבלוק ההיסטורי איננו מפלגה חדשה, אלא תודעה קולקטיבית מאורגנת, הלוחצת להגדיר מחדש את תפקיד הרשות בטרם היא תוגדר מחדש מבחוץ. זו הכוח היכול למנוע מההתרסקות להיסטורית להפוך לחיוניות והקריסה להיהפך להרס, והבחירות או החוקה להיות אשליות יפות למילוי הריק.

הרגע הנוכחי של דחיסה מכיל פרדוקס עמוק: ככל שהמרחב הפוליטי מתהדק, כך עולה משקל האחריות הפנימית. אז או שהפרויקט הלאומי יימצא בתוך עצמו, או שיהיה מוגדר מחדש מבחוץ. אין די להמתין לשינויים בממשלות או לשינויים בעמדות הבינלאומיות. ההיסטוריה אינה מעניקה לעמים את תענוג ההמתנה הממושכת בעוד האדמה עצמה נמצאת בתהליך הגדרה מחדש.

מה לעשות, אפוא?

לא מדובר בהפיכה ולא בהרפתקה, אלא במעבר מניהול המשבר לשינוי הכיוון. אם העידן הוא עידן של דחיסה, התגובה לכך לא תהיה עוד להתכנס, אלא להרכיב מחדש את מאזן הכוחות בתוכה של החברה עצמה. כאן האחריות הופכת משאלה מוסרית לחובה היסטורית על הבלוק הלאומי הרחב.

ראשית: לפשען את בסיס המינימום הלאומי;
הצעד הראשון אינו בחירות ולא חוקה, אלא הסכם פוליטי על עדיפויות שאין עליהם התנגדות:
למנוע את הסיפוח הזוחל, לסיים את המצור על עזה, להגן על ירושלים, ולמנוע חיזוק הפרדת הגאוגרפית והפוליטית.

המינימום הזה איננו כלי מפלגתי, אלא מארה רחבה שמעליה תלויים המחלוקות השניות. ללא בסיס זה, כל פעולה פוליטית "בחירות או חוקתית" תהפוך לשוברת כוח בלתי נחלית.

שנית: להחזיר את המרחב הציבורי כמקום ריבוני יבוא; לא ניתן להחזיר את הלגיטימיות ללא פתיחת המרחב הציבורי מחדש.

חופש פוליטי איננו פינוק, אלא תנאי לארגון. מה שנדרש זה שחרור העבודה האיגודית, הסטודנטיאלית והאזרחית מהמגבלות, והחזרת הכבוד לדיון הציבורי כאמצעי תיקון ולא כאיום על היציבות.
הרשות הפוחדת מהחברה שלה מאבדת את היכולת לייצג אותה. והחברה המנוגדת מההחלטה מאבדת את נכונותה להגן עליה.

שלישית: להגדיר מחדש את תפקיד הרשות בפועל;
במקום שהרשות תשאר מכונה לניהול השכר והשירותים, עלינו להפוך אותה לכלי של עמידה:

• לאכוף מחדש את התקציבים למגזרי היצור, לחקלאות ולתעשיות קטנות.

• לעזור לעמידה של האזורים המאויימים על ידי תכנית תמיכה אמיתית ולא סמלים.

• להפוך את ראשיות השלטון למוסדות הגנה חברתית, ולא לפלטפורמות תחרות בניהול.

כאן המימד הכלכלי הופך לחלק מהמאבק נגד העובדות המוכתבות, ולא רק ניהול של המשבר הכלכלי.

רביעי: לבנות מחדש את הייצוג הלאומי;

הטיפול בהתרסקות הלגיטימיות השולטים גורל המטה הלאומי חייב להתחיל מההכרת הכישלון שלה, ולהוביל לבניית ייצוג לאומי דמוקרטי העונה על העדיפויות הנוכחיות בחיזוק יכולת הציבור לעמוד בפני הכוחם, להגן על הזהות המשותפת, ואת הזכויות בהגנה העצמית, ולסכל תכנית לחיסול זכות השיבה והזכות לקבוע את גורלו. מהלך החוקה, חייב להיות קשור מחדש להגדיר את הפרויקט הלאומי ותפקיד הרשות, ולא לקבע את המצב הקיים אשר הוביל לשיתוק הלאומי, אחרת זה יהפך רק להצגת אשליות המסתירות את העדיפויות הציבוריות, במיוחד כשהריבונות האמיתית חסרה, עם סכנות חיים מתמשכות.

חמישי: לבנות רשת ביטחון זמנית;

במצב של קלסתר או איזון כפוך, יש ליצור מסגרת לאומית חלופית "שאינה מתנגדת" המסוגלת לנהל כל העברה פתאומית.

המסגרת הזו כוללת דמויות וכוחות חברתיים ומפלגתיים שמסכימים מראש להגן על השלום האזרחי ולמנוע את הריק מהפוך לכאוס או לפיקוח. ההכנה לתסריט ה גרעיני היא תנאי למניעתו.

שישי: להעביר את מרכז הכובד מהחוץ לִפְנִים;

זה לא אומר לסגור את הדלת בפני הדיפלומטיה, אלא לארגן מחדש את העדיפויות. הימור חיצוני ללא בסיס פנימי הופך להמתנה ממושכת. כאשר החוץ מתבסס על הלגיטימיות הפנימית, הוא הופך לתומך ולא לתחליף. הכוח המנהל לא נגזר מההצהרות, אלא מאחדות החברה ועמידותה.

שביעי: לזקק את הבלוק ההיסטורי כנייד של שינוי;
הבלוק ההיסטורי איננו רק סיסמה אלא תהליך מצטבר של ברית בין האולימפודים התרבותיים, העיגודים, עסקי המגזר, הכוחות הצעירים, והמובילים הפוליטיים המוכנים להניח עסקות הדדיות למען הפרויקט הגדול. תפקידו איננו להפיל את המערכת, אלא לכוון אותה מחדש. הוא לא נחשב דורש הלגיטימיות, אלא לשוב אליה.

ההערכה בדרכי הדרך הזו אינה מבטיחה פתרונות מהירים, אך היא מונעת מההתרסקות להפוך לחיוניות, מהקריסה להביא להרס, ומהבחירות או החוקה להפוך לכלים יפים לשידורי זמן. היא משנעת את השאלה "מה לעשות?" מרמה של דיבורים לרמה של פעולה מסודרת.

השאלה אינה: האם הנסיבות משתנות?
אלא: האם תתפתח רצון משותף חזקים כדי להפוך את רגע דחיסה לרגע של יסוד מחדש, לפני שההגדרה של פלסטין תינתן מבחוץ ולא מהפלסטינים עצמם?