שיתופי פעולה דיגיטליים: השבת העבודה מאחיזת הפלטפורמות

בעידן של שינוי דיגיטלי מואץ, הפלטפורמות הדיגיטליות כבר אינן סתם ביניים טכני בין היצע לביקוש, אלא הפכו למבנה שלטוני כלכלי חוצי גבולות, שמחדש את קשרי העבודה לפי לוגיקה קפיטליסטית המבוססת על גמישות מופרזת, פירוק הגנה, והפיכת העובד/ת ל"נתונים הניתנים לניהול". 

בכלכלת הפלטפורמות, עובדים אנשים מחוץ למערכות הגנה חברתית, ללא יציבות חוזית, וללא יכולת אמיתית לנהל מו"מ, בעוד שחברות הבעלות על הפלטפורמות מחזיקות באלגוריתמים, בנתונים וברווחים, שולטות באופן מלא בכללי המשחק.

אבל האם המודל הזה הכרחי?.

האם הטכנולוגיה מטבעה מייצרת אי שוויון, או שהצורת בעלות עליה היא מה שמכתיב את הכיוון שלה?.

כאן עולה מושג הפלטפורמות השיתופיות כצעת חלופית המגדירה מחדש את הקשר בין טכנולוגיה לעבודה. הפלטפורמה השיתופית מבוססת על בעלות קולקטיבית, ניהול דמוקרטי, והפצה הוגנת של רווחים. במודל הזה, העובד/ת אינו רק "ספק שירות" שניתן להחליפו בלחיצת כפתור, אלא שותף בבעלות, ומעורב בקבלת החלטות, ומפיק ערך מהתרומה שהוא/היא מייצרים.

זה לא רק מנגנון ארגון כלכלי, אלא גם חלוקת כוח מחדש בתוך החלל הדיגיטלי.

בהקשר הפלסטיני, רעיון זה מקבל ממד דחוק יותר. אנו עומדים בפני כלכלה שמנוגדת למגבלות הכיבוש, עם חולשה במערכת ההגנה החברתית, עלייה בשיעורי האבטלה, במיוחד בקרב צעירים ונשים. כמו כן, התלות בפלטפורמות עולמיות פירושה פיחות מתמשך של ערך כלכלי לחו"ל, ללא בניית בסיס ייצור מקומי בר קיימא.

הפלטפורמות השיתופיות יכולות להוות כלי להגברת החוסן הכלכלי על ידי:

•    שמירה על הרווחים בתוך הקהילה המקומית
•    חיזוק הבעלות הקהילתית על טכנולוגיה
•    יצירת הזדמנויות תעסוקה המבוססות על סולידריות ולא על תחרות חוטפת
•    העצמת נשים להשתתף בסביבה דיגיטלית שקופה והוגנת יותר

מנקודת מבט מגדרית, המודל הזה מאפשר לפרק חלק מהצורות המובלעות של אפליה באלגוריתמים ובמודלים לא שקופים של תמחור. הצדק הדיגיטלי לא מושג רק דרך פתיחת הגישה, אלא דרך חלוקת הכוח בתוך הפלטפורמה עצמה.

אופרטיבית, ניתן לחשוב על פלטפורמות שיתופיות פלסטיניות בתחומים כגון:
•    שירותים ביתיים
•    תחבורה מקומית
•    עבודה חופשית דיגיטלית
•    שיווק מוצרים מקומיים
•    תעשיות יצירתיות

הלקח החשוב ביותר מהניסיון העולמי הוא שהפלטפורמה השיתופית לא מתחילה בטכנולוגיה, אלא מתחילה בבניית אמון וארגון קולקטיבי. הטכנולוגיה מגיעה מאוחר יותר ככלי, ולא ככוח דומיננטי.

ולמרות זאת, הדרך לא קלה. הקמת פלטפורמה שיתופית דורשת מימון ראשוני, מבנה משפטי גמיש, ותרבות ארגונית המבוססת על שקיפות ואחריות, בנוסף לכישורים דיגיטליים ומנהליים מתקדמים. כמו כן, התמודדות עם פלטפורמות ענקיות המחזיקות בראשות הון, נתונים ומבנים תשתיתיים מהווה אתגר אמיתי.
אך המחשבות על החלופות אינן עוד אפשרות רעיונית. משבר העבודה ההוגנת בכלכלה הדיגיטלית מחייב אותנו מחדש

לשאול שאלות יסוד:
מי מחזיק בטכנולוגיה?
מי שולט באלגוריתמים?
 ומי קוטף את הפירות של העבודה הדיגיטלית?

הפלטפורמות השיתופיות אינן מתכון מוכן, אלא ניסיון להחזיר את הפוליטיקה לכלכלה הדיגיטלית, ולהחזיר את האדם למרכז המשוואה. זהו קריא להגדיר מחדש את העבודה בחלל הדיגיטלי כזכות קולקטיבית, ולא כשירות זמני ללא ערבויות.

בעידן שבו הפער בין ההון לעבודה הולך ומתרחב, ייתכן שהשיתופים הדיגיטליים הם צעדי הראשון לעבר כלכלה הוגנת יותר, ריבונית יותר, וקשורה יותר לחברה.

השאלה כבר אינה אם החלופה אפשרית,
אלא אם יש לנו את האומץ המוסדי והדמיון הפוליטי לייצרה.