פירוק נשק בעזה והאשליות השלוש

לאחר ארבעה חודשים של הפסקת אש, מלחמת ההשמדה וההרס המלא בעזה פסקה, אך התוקפנות לא פסקה, אלא חלפה מלחמה אחרת בעוצמה פחותה מכיוון אחד, שהביאה לכ-600 שוהים ומעל 1500 פצועים, הרס אלפי בתי מגורים ומתקנים, עם הרחבת "האזור הצהוב", והקטנת השטח הראוי למחיה בעזה. מעבר רפיח נפתח רק לפני מספר ימים, למרות שהיה אמור להיפתח בשלב הראשון של ההסכם, והפתיחה שלו קרובה יותר לסגירה בשל התכווצות במספר הנוסעים, הנהגת תנאים משפילים, ושליטה בזרימת הסיוע ההומניטרי, חומרי סיוע ושיקום. על אף הקמת הוועדה הטכנוקרטית לפני חודש, בהחלטה של הממשל האמריקאי ובתיאום עם ישראל, וההפניה שלה היא "המועצה של טראמפ", והמשרד המנהל תחת פיקוחו של הנציג האוניברסלי ניקולאי מלדנוב ומנהיגותו, לא הותר לה עדיין להיכנס לרצועת עזה, בהודעה ברורה שישראל היא בעלת היד על העליונה, וכל מה שמתרחש מתבצע בהתייעצות איתה.

אפילו לאחר מסירת הגוף הישראלי האחרון, לא השתנה דבר, להפך, התוקפנות עלתה, ומספר השוהים עלה, ובנימין נתניהו הודיע בבירור שישראל לא תקבל נוכחות של כוחות יציבים בינלאומיים בעלי אופי פיקוחי, או לשמירת שלום, אלא היא רוצה שמירה לפירוק הנשק, תוך כדי דחיית השתתפות כוחות טורקיים ואחרים, ודחיית החזרת הרשות הפלסטינית לרצועה, ודחיית הקמת מדינה פלסטינית, לא בגדה המערבית וגם לא ברצועה לבדה. הממשלה הישראלית פועלת על בסיס שהעובדות הנוכחיות סופיות, בונה חיזוקים ומתקנים צבאיים, ומאשרת שהריבונות הביטחונית הישראלית תישאר בתוקף עד להודעה חדשה.

בהקשר הזה, הפלסטיני מוצא את עצמו מול משוואה כפויה: או השמדה המונית או אפרטהייד, או כיבוש ישיר או "מועצת טראמפ" המעניקה את התמיכה הפוליטית לכיבוש. ההשקעה בטראמפ וביטחון בו נפלה, ולא נותרה אלטרנטיבה אלא להשקיע בעצמם קודם, ובתנועה של הסולידריות העולמית שנייה, וגם בערבים ובחברים, עם שמירה על חוכמה ומציאותיות, והתמקדות בהישרדות ובקיום העם על אדמתו ובשמירה על חיוניות המאבק, מבלי להיכנע או להיכנע, ומבלי הרפתקאות או התאבדות פוליטית. מול המציאות הזאת, מתגלה הסיכון של אחיזת שלוש אשליות ראשיות שיש להפסיק את החזקתם מיד.

האשליה הראשונה היא ששלב השגשוג והשיקום קרוב. זו אשליה המנותקת מהמציאות כשממשך התוקפנות והשליטה הישראלית בכל היבטי החיים נמשכת, והשימוש בשיקום ככלי פוליטי מותנה בפירוק הנשק, ושימור השליטה הביטחונית.

השנייה היא ההשקעה בהחזרת הרשות הפלסטינית לעזה בגרסה הנוכחית; שכן הרשות נשחקת בגדה המערבית, והופכת יותר ויותר לרשות בלי רשות, ומופעלת במעבר להיות סוכן פונקציונלי המשרת מטרות הכיבוש, או לקריסה; כהכנה להחליף אותה בוועדות מקומיות מנהלתיות מבודדות, דומות למודל הוועדה הטכנוקרטית בעזה.

האשליה השלישית טמונה בהישארות רשות המציאות בעזה, בצורה ישירה או לא ישירה. אשליה זו היא המסוכנת שבהן, כיוון שהיא יכולה לשמש כיוון הכיבוש, מדינת האפרטהייד, תירוץ להמשך המלחמה הנוכחית, או לחזור למלחמת ההשמדה. ישראל, על פי דוקטרינתה הביטחונית החדשה לאחר השביעי באוקטובר (2023), לא תאפשר לחזור למצב כפי שהיה, לא היום ולא מחר, ותמשיך במדיניות של תקיפות מקדימות, אזורים מפורזים, נוכחות צבאית ישירה, ותמיכה במקומיים, ולא תאפשר להישארות של שלטון חמאס.

כוונות ממשלת נתניהו ברורות: לשמור על המצב הקיים, ותירוץ של משיכת הנשק עד לסיום ההכנות, וליצור עובדות בשטח לסיפוח, להכרעה, ולגרוש, ולהחמיר את האפרטהייד, עד להגשמת פרויקט "ישראל הגדולה". מדינת הכיבוש הכריזה בבירור על מוכנותה להשתמש בכוח לפירוק הנשק, אם הוא לא יפורק בדרכים "רכות", מבלי להרגיש דחיפות, כי המשך המצב הנוכחי משרת את מטרותיה.

מנגד, לא שמענו שום גינוי אמריקאי להפרות הישראליות, אלא להיפך, שיבוחים למה שהם מכנים "הצלחות", והדגשה חוזרת ונשנית של הצורך בפירוק הנשק בעזה, שתספק כיסוי ואור ירוק להמשך התוקפנות. והמסוכן ביותר הוא שהחודשים חולפים מבלי להתחיל במשא ומתן ממשי על הנשק, למרות שהייתה אפשרות כזו בשלב הראשון, כדי להשתמש בו כתירוץ להמשך הסנקציות ההמוניות, והשארת עזה כאזור לא-חיים.

מכאן, צצה הצורך בגישה חדשה לשאלת הנשק, שתהיה מבוססת על גמישות מקסימלית, ותכלול عدم לקשור את פירוק הנשק באופק פוליטי, או בהקמת המדינה הפלסטינית, או באחדות לאומית, שכן אלו תנאים בלתי ניתנים להגשמה בהווה, ולא לקשרו בדרישות סקטוריאליות, כי הזכויות ואינטרס העם חשובים יותר מאינטרס הפרטים והחלק; לחקור את אפשרות ריכוז הנשק הכבד, במיוחד הטילים, ולרכז אותו בידי ידידים בהסדרים ברורים, ולחבר את ארגון הנשק ישירות לשיקום, ולנסיגה הישראלית, כי רק שיקום רציני ומהיר יוכל לקטוע את הדרך לגרוש; לדחות את מסירת מה שנשאר מהנשק האישי בצל המשך רציחות, ולחמש את הכנופיות המשטריות התוקפניות, תוך כדי איום על השלום האזרחי בכאוס ובאי-סדר ביטחוני, אלא אם תתקיים כוח ביטחוני מקומי, או כוח יציבות בינלאומי מהימן.

המטרה היא למנוע הפיכת הנשק לתירוץ להמשך המלחמה או לחזור להוצאות, ולמנוע לעיכוב השיקום, ולפתוח את מעבר רפיח פתיחה אמיתית. במיוחד שהמאבק עצמו הביע מוכנות לארגן את הנשק, ולשים אותו בידי גוף ידיד, ולפסקת אש ארוכה טווח שיכולה להימשך עשר שנים שתקפיא את המאבק המזוין ברצועת עזה, לאור התוצאות הקטסטרופליות שהתרחשו, בעוד שיש בני רצועה שילמו מחירים שהם מעל יכולתם.

יש צורך דחוף היום בדיון לאומי רציני حول סוגי המאבק והמירה לאחר "סופת אל-אקצא". כי המציאות החדשה מחייבת להכיר בכך שהמאבק המזוין איננו הדרך היחידה, ולא המרכזית בשלב זה, מבלי לוותר על הזכות להיאבק בכל צורותיו, כי המאבק כולל יותר מאשר נשק, והמטרה האמיתית של הכיבוש היא לשבור את רצון המאבק, ולשבור את עמידות העם והשאיפה לזכויותיו, ולפעול להשגתן, ולא להפקיע רובים.

ניסיונות העבר לימדו אותנו כי דחיית ההחלטות תחת האשליות שלא תתממש, כמו ההשקעה בטראמפ, או בהקמת ממשלה ישראלית חדשה, ובתירוץ לשפר את תנאי המו"מ, עלולה להוביל בסוף לתנאים גרועים יותר, כפי שקרה בתיקים של חליפות אחרות. מכאן, מה שנדרש היום הוא להפחית את ההפסדים, ולספק תנאי הישרדות יעילים, למנוע את תכנית הכחדת הבעיה, ולחסום את הדרך לفرض אמנות וחלופות שמבקשות להופיע בעוצמה, ולעבוד בכנות עם גישות חדשות לארגון הבית הפלסטיני על בסיס ראיה כוללת על המצב הנוכחי ותחזיותיו, ולשקול את כל התסריטים, במיוחד הנראים, ולאמץ מדיניות ריאלית לאומית ומהפכנית, בהתבסס על מכנים משותפים, וכוח משותף סביב מה שאפשר להסכים עליו קודם, עד שיגיע לשותפות אמיתית, ואחדות לאומית על בסיס ביצוע שינוי כולל, ועיצוב מחדש של הפרויקט הלאומי והאסטרטגיות המתאימות לשמירה על האחדות של הבעיה, האדמה, העם, הסיפור, הזכויות, והמטרות. ולהקים הנהגה לאומית מאוחדת מסוגלת לבצע זאת.