ממענק לשותף: איך סיוע הופך להשקעה שבונה כלכלה יצרנית?

שעל מנת לבנות כלכלה יצרנית, אתגרים הפיכו מהיקף הסיוע המגיע לכלכלות רגישות. אלא מיכולתו להפוך להשקעה יצרנית, שמביאה ערך מוסף והזדמנויות עבודה מארות. הניסיון שנצבר בעשורים האחרונים מעיד כי מימון בלבד אינו בונה כלכלה, אלא עלול להאריך את מחזור התלות אם הוא לא מעוצב במסגרת של ייצור ברור.

השאלה כבר לא היא: מה גובה הסיוע שמגיע?
השאלה הדחופה יותר הפכה להיות: כיצד נצליח לעבור ממודל "המעניק" למודל "השותף"? או בשפה מודרנית של כלכלה קידומית, כיצד הופך התורם ממממן (Payer) לשותף השקעה (Player)?

המודל המסורתי של סיוע מתבסס על מימון פעילות מסוימת, שמדדיה נמדדים לפי רמת ההוצאה והמחויבות ההלכתית, והפרויקט מסתיים עם סיום המימון. מודל זה היה מועיל בהקשרים של חירום, אך הוכיח את מגבלותיו כאשר מדובר בבניית כלכלה יצרנית המסוגלת לייצר מקומות עבודה קבועים. ראינו יוזמות רבות שהתמקדו בהכשרה או בתמיכה טכנית או במימון זעיר, אך לרוב נשארו פרויקטים קצרים, המתחילים עם הגעת המימון ונעצרות כאשר הוא מפסיק.

הבעיה אינה בכוונות, אלא בעיצוב הקשר בין התורם לבין הכלכלה המקומית. כאשר התורם נשאר במעמד "המממן", הוא נושא בסיכונים מוגבלים ומחפש תוצאות מהירות שניתנות למדידה מנהלית. כאשר הוא הופך ל"שותף", הוא הופך למשקיע בתוצאה, משתף את הסיכונים, ואכפת לו לבנות מערכת המסוגלת להמשיך לאחר סיום הפרויקט.

בהקשר הפלסטיני, חשיבות השינוי הזה הולכת ומתרקזת. כלכלה הפועלת תחת מגבלות פוליטיות ופיננסיות מורכבות לא יכולה להסתמך לנצח על מענקים תפעוליים קצרי טווח. דפוס זה מגביל את היכולת לתכנן השקעה ארוכת טווח, משאיר את המגזר הפרטי במצב המתנה מתמיד לתוכניות סיוע במקום יוזמה יצרנית.

עיצוב מחדש של הסיוע אינו אומר להפחית אותו, אלא אומר למקסם את השפעתו. ניסיונות בינלאומיים מצביעים על כך שכל דולר המנוצל במסגרת מנגנוני מימון מעורבים מסוגל למלא בין שלושה לשבעה דולרים מהון פרטי, בהתאם למגזר ולרמות הסיכון. כמו כן, חיבור המימון לתוצאות שניתנות למדידה–כמו מספר מקומות העבודה הקבועים או היקף ההשקעה המונע–מעלה את היעילות בשימוש במשאבים ומצמצם בזבוז מוסדי.

במהלך הפלסטיני, כאשר מיליארדי דולרים זורמים בשנה דרך העברות מהגולה, הכוונה של אחוז מוגבל מהעברות אלה למערכות השקעה מאורגנות יכולה לייצר הון יצרני שמסוגל לממן מאות פרויקטים קטנים ובינוניים וליצור אלפי מקומות עבודה.

כאן מתגלה תפקיד של ברית השקעה מעשית המאגדת בין התורמים למגזר הפרטי ולקרן ההשקעה הפלסטינית כמוסד השקעה לאומי עם ניסיון בניהול תיקים והשתלבות בשותפויות ארוכות טווח. קיומו של גורם לאומי המסוגל לשחק תפקיד של "משקיע מורשה" במסגרת מודלים של מימון מעורב מפחית את הסיכונים של משקיעים אחרים ומעורר את זרימת ההון למגזרי הייצור.

גם סוג זה של שותפויות עשוי לספק פלטפורמה מעשית לאיסוף הון מקומי והון יקה תחת כלים השקעתיים שקופים, המקשרים את המענקים הבינלאומיים להשקעות מהותיות שייצרו מקומות עבודה וערך מוסף.

אך הצלחה של שינוי זה אינה תלויה במוסד אחד בלבד. הממשלה והגופים הרגולטוריים נדרשים לפתח רשימה ברורה של פרויקטים ניתנים להשקעה נתמכים בנתוני כדאיות שקופים, במסגרת של ממשלות חוזיות המגבירות את אמון המשקיעים. כמו כן, הענקת תמריצים מסוימים להשקעות יצרניות משותפות עשויה לעודד כניסת הון מקומי וחיצוני.

מנגד, המערכת הבנקאית ממלאת תפקיד של מאפשרת מימון על ידי עיצוב תוכניות לחלוקת סיכונים עם התורמים, כך שניתן להרחיב את ההלוואות היצרניות מבלי להכביד על התקציבים הציבוריים. כמו כן, פיתוח כלים דיגיטליים המאפשרים להשקיע מהגולה בסכומים קטנים ובינוניים עשוי להפוך את העברות מהגולים מתמיכה צרכנית להון השקעה.

המגזר הפרטי המקומי, בעצמו, חייב להיות שותף מעת עיצוב התוכניות, ולא רק לבצע אותן. פרויקטים שעוצבו מבלי לשתף עם השוק לרוב מפיקים תוצרים שאין להם ביקוש ממשי.

המעבר מה"מעניק" אל "השותף" פירושו גם שינוי במדדים להצלחה. עוד לא מספר הפעילויות שבוצעו או היקף ההוצאות מהווה מדד מספיק. המדד האמיתי הוא מספר מקומות העבודה הקבועים שיצאו, והיקף ההשקעה שהוזמנה, ואחוז הישרדות הפרויקטים לאחר מספר שנים.

כלכלה התלויה בסיוע בלבד תישאר חשופה לתנודות פוליטיות ופיננסיות. ומה כלכלה בה בנויות שותפויות שנוגעות לחלקם של הסיכונים והאינטרסים, היא תוכל לעמוד ולצמוח יותר.

פיתוח אינו תהליך מימון, אלא תהליך בניית מערכת ייצור. וכאשר כל דולר סיוע הופך להנעת השקעה הקשורה לתוצאה כלכלית שניתנת למדידה, היחס הופך מתלות זמנית לשותפות אסטרטגית שבונה עתיד כלכלי יותר עמיד ונחמד.