חתול במחלקה 17… כאשר האנושיות חדרה לכלא נפחא

בכלא נפחא המדברי, שבו חיים נמדדים בזמן שייקטע ובארוחות מועטות, ובו מנסה השוער לנתק את הכל מהאסיר, נמצא יצור קטן שהחליט להתנגד בדרכו.

חתול רזה, בצבע אבק, עשה ממחלקה 17 מקום עבורו, וסירב לעזוב אותו למרות הניסיונות החוזרים להוציא אותו. נוכחותו לא הייתה חולפת או מקרית; היא הייתה כאמור של מרד שקט, שחזר בכל יום.
השוער לא אוהב מה שאינו יכול לשלוט בו. הוא ניסה להוציא אותו פעמים רבות, רדף אחריו בין הפינות, סגר דלתות, חיפש

מתחת למיטות הברזל, אבל הוא תמיד חזר. לפעמים הוא התחבא, ולפעמים ברח, מנצל את רגעי החלפת השומרים, כאילו יש לו מטרה ברורה: להישאר.

בעבור האסירים, החתול לא היה סתם בעל חיים. עם הזמן, הוא הפך למקור שמחה נדיר במקום שמייבש רגשות. הם חייכו בכל פעם שהוא התחמק מהשוער, וחוו ניצחון קטן בכל פעם שהוא הצליח לברוח. נוכחותו הרימה את המורל, שברה את השגרה של הדיכוי, והביאה ללב דבר מה מהחיים.

אולי השוער הבין את זה.

אולי הוא הרגיש שהחתול שומר באסירים מה שהכלא מנסה לנתק: אנושיות. לכן, החיפוש אחריו לא היה סתם הליך, אלא ניסיון לנדוד את הניצוץ הקטן ההוא ששולל כיבוי.

למרות מחסור במזון, למרות שהארוחה בקושי הספיקה לאסיר אחד, האסירים חטפו מעט; פירורי לחם, שאריות אוכל, ביס שמוסתר מעיניים מהלבנה. להאכיל את החתול לא היה פירושו להתפנק, אלא מעשה אנושי טהור, אשר מאשש את העובדה שנתינה אפשרית גם בתנאים הקשים ביותר.

עם מעבר הימים, נראה החולשה ברורה עליו. פרוותו איבדה את הברק שלה, גופו הרזה דמה לגופות של האסירים שנשחקו על ידי הרעב, זה היה מראה כואב בפשטותו: יצור קטן שמשתף עמם את הרעב, והפחד, וההמתנה. 

באחת הלילות, האסירים התעוררו על צלילים לא מוכרים.

רגליים כבדות, פקודות חדות, פנסים מאירים את האפלה. המשטרה פרצה למחלקה. אחד עמד ליד הדלת, אחר על המדרגות, והיתר החזיקו במקלות ונסרקו את הפינות, מחפשים אחרי החתול.

שרר שקט מתוח.

כולם חששו שהסיפור יגמר באותו רגע.

אבל החתול… עשה זאת שוב.
באופן כלשהו—אף אחד לא יודע כיצד—הוא הצליח לברוח, נעלם כפי שהורגל, משאיר מאחוריו את ההפתעה של השוער, וחיוך כבוש על פני האסירים.

 בלילה ההוא, לא רק שהחתול הצליח, אלא הצליחה גם רעיון: שהשכל יכול להביס את הכוח, ושחלש יכול להימלט אם הוא נאחז באמונתו ובאמונה מספקת.
במחלקה 17, החתול לא היה סתם בעל חיים.. הוא היה חבר, עד, והודעה שקטה שאומרת שהנשמה יכולה להיות כלואה, אבל היא לא נשברת.

בכלא נפחא, שבו אמור להיות כל דבר כפוף לסדר, לימד חתול חלש שיעור שלא יישכח: אנושיות יכולה להיות קטנה, רעבה, ונרדפת… אבל היא עיקשת, ויודעת איך להימנע.

כלא נפחא המדברי_ 14/10/2025