מועצת "השלום" האמריקאית… חזרת הנציב העליון בפני חדש

עם ההכרזה של הבית הלבן על הקמת מה שמכונה "מועצת השלום", לא נראה כי הפלסטינים עומדים בפני הסכם היסטורי, יותר משהם מתמודדים עם שלב חדש בניהול הסכסוך בכלים שונים. השם עצמו, והשמות המוצעים – ובמיוחד התואר נציב העליון לעזה עם שמו של ניקולאי מילאדנוב המסתובב – מעוררים יותר פחד מאשר דאגה, ומזכירים מיד אחת מהשבועות האפלות בהיסטוריה הפלסטינית: המנדט הבריטי על פלסטין.

כאשר נכנס הרברט סמואל לפלסטין כנציב העליון הראשון, כנציג האימפריה הבריטית ו"העולם המתקדם", הונף הסיסמה להקל על הפלסטינים לבנות מדינה מודרנית לאחר השלטון העות'מאני. אך התקופה ההיא הסתיימה בנכבה בשנת 1948 ובגירוש יותר משני שלישים מהעם הפלסטיני מאדמתו. השוואה זו אינה רגשית, אלא קריאה פוליטית של לוגיקה המתרקמת מחדש: שלטון בשם השלום.

איננו טוענים כי ההיסטוריה חוזרת על עצמהLiterally , אבל הדבר הבטוח הוא שהמהות של הפרויקט הציוני לא השתנתה: שליטה על האדמה, פירוק החברה הפלסטינית, וניהול הפלסטינים בכוח או באמצעות צורות שונות של התאמה פוליטית וכלכלית. החדש הוא רק השפה המופעלת, הכלים, והמסכות הפוליטיות.

בהקשר זה, אין אפשרות להפריד את "מועצת השלום" מהיותה כלי אמריקאי–ישראלי לניהול שלב שלאחר המלחמה בעזה, לא במטרה לסיים את הכיבוש, אלא לעצב אותו מחדש. המועצה אינה נשענת על החלטות של החוק הבינלאומי או המועצה לביטחון המתייחסות לעזה, אלא מהווה עיקוף פוליטי של החלטות אלו, דרך הפיכת הרצועה מנתיב לאומי פלסטיני לתיק ניהולי–ביטחוני ללא ריבונות וללא ייצוג לאומי אמיתי.

תמונות לוויינים האחרונות חושפות כי עזה, לאחר שלושה חודשים מההכרזה על הפסקת האש, אינה הולכת לקראת שיקום או רגיעה יציבה, אלא לקראת הנדסה מחדש של השליטה על האדמה. המסוכנות ביותר בשינויים אלו היא מה שמכונה "הקו הצהוב" שהפך מהליך ביטחוני זמני לגבול של מציאות בתוך הרצועה.

ניהול הצבא הישראלי לאורך הקו הזה, והחדרתם למאות מטרים לתוך תוך הרצועה, משקפים הגדרה מחדש של המושג "נסיגה": לא נסיגה מהכיבוש, אלא החמרה של הניהול. הרמטכ"ל הישראלי תיאר את הקו הזה כ"הגבול החדש של ישראל", לא כהתייחסות חולפת, אלא כהכרזה פוליטית–צבאית ברורה, שמטרתה לשלוט בכ-58% משטח עזה, בהטלת פיקוח אש וראיה על עומק האוכלוסייה שלה.

למרות הפסקת האש המוצהרת, נמשכות פעולות ההרס, במיוחד בבהבועא ובשכונת אלשג'עיה, כולל אזורים הממוקמים מערבית לקו המוצהר. הכשל הזה חושף שהפסקת האש לא אומרת הפסקת שינוי המצב, אלא כפייתו בשקט דרך מדיניות הזחילה השקטה, שמרחיבה את השליטה ללא הכרזה רשמית ובעלויות פוליטיות נמוכות יותר.

מנגד, הקים הצבא הישראלי יותר מ-13 בסיסים צבאיים חדשים בתוך הרצועה, חלקם משקיפים על שטחים רחבים בצפון עזה, בעוד עשרות אלפי משפחות נדחפות לערי אוהלים ומחנות קלט זמניים. המראה מסכם את המשוואה של השלב: צבאיות האדמה מהצד האחד, וניהול החברה באמצעות סיוע ולא דרך פתרונות פוליטיים מהצד השני.

כל שיחה אמריקאית על "שלב שני" מתוכנית טראמפ או על לשכן "תושבים לא קשורים לחמאס" באזורים תחת שליטה ישראלית לא יוצאת מהלוגיקה של הנדסה דמוגרפית ופוליטית, וניסיון לייצר מציאות חברתית חדשה תחת הפיקוח הביטחוני הישראלי, ולא תחת הריבונות הפלסטינית.

נוכח המסלול המסוכן הזה, הדרישה ברורה: ארגון מחדש של הבית הפלסטיני על בסיס לאומי כולל, שמגן על אחדות הזהות הפלסטינית ומונע הפיכת הפיצול לכניסה להפקת אפוטרופסות מחדש. חיזוק עמידות הפלסטינים על אדמתם, לא כסיסמה, אלא כמדיניות אמתיות המבטיחות דרכי חיים, ומונעות הפיכת ההזדקקות הזמנית למצב קבוע. דחיית הפחתת הבעיה להיבט ההומניטרי בלבד, והגנה על ההיבט הפוליטי והלאומי שלה כמרכז הסכסוך.

למרות עוצמת המראה, התקווה נשמרת. העם הפלסטיני הוכיח, דרך עשורים של נכבות ותוקפנות מתמשכת, את יכולתו להתהדר ולעצב את עצמו מחדש, ולהחזיק באדמתו ובזהותו למרות כל ניסי הצמיחה. תקווה זו אינה סיסמה רומנטית, אלא נובעת מניסיון היסטורי ארוך ומודעות קולקטיבית המבינה כי שלום אמיתי אינו כופה בכוח, ואינו מנוהל על ידי אפוטרופסות, אלא נבנה על בסיס חירות וצדק.

מה שקורה היום אינו מסלול שלום, אלא חידוש הכיבוש בכלים חדשים. בין מפות השליטה למפות העוני, נשאר הסיכון האמיתי על העם הפלסטיני: עמידותו, יכולתו לארגן את עצמו מחדש, ונחישותו לקבוע את עתידו, ולא להיות נושא בלבד.