2026... השמדת פוליטית לאחר השמדת אנושית

אי אפשר לצפות למסלול של 2026 מבלי לעצור על הסיום הכבד של 2025, אשר הסתיים לאחת מהרגעים הגרועים ביותר בהיסטוריה הפוליטית הפלסטינית. למעשה, הוקדש מציאות מסוכנת מאוד, שהתממשה בקבלה הפלסטינית הקולקטיבית לתכנית טראמפ, שלא רק הטילה על הפלסטינים את האחריות למה שקרה, אלא גם תשים אותם למעשה, אם תיושם, תחת מערכת שלטון קולוניאלי המכוסה באישיות בינלאומית. התכנית הזו השמיטה את הייצוג הפוליטי הפלסטיני, והתקפה על פירוק הרשות בעזה, ומנעה, באותו הזמן, את חזרת הרשות הפלסטינית, כשזו עומדת למבחן "הרפורמה" לפי קריטריונים שנקבעים בוושינגטון ובתל אביב. ובצל חוסר איזון קיצוני בכוחות, נדמה שדחיית התכנית הייתה כמעט בלתי אפשרית, מה שפתח את השאלה המרכזית: כיצד הגיעו הפלסטינים למבוי סתום זה, והאם זה היה בלתי נמנע? וכיצד אפשר לצאת ממנו?

מה שקרה לא היה אירוע מבודד אלא תוצאה של כוחות שווים וגורמים ושחקנים שהם עצמם, מה שמוביל לכך שהתסריט הסביר ביותר ב-2026 הוא המשך המסלול עצמו, ואולי לגרוע מזה, דרך ניסיון לתרגם השמדת האנושות להשמדה פוליטית שמטרתה לנקות את הסוגיה הפלסטינית מהשורשים שלה. זה יכול להצליח, אפילו זמנית, כל עוד לא יקרו שינויים מהותיים, במיוחד פלסטיניים, שיכולים לשנות כיוון זה. השינויים החשובים ביותר הצפויים, שהחלו להתגבר בתחילת השנה החדשה, מתבטאים בחזרתה המפורשת של ארצות הברית למניע של האימפריאליזם, עם התחלת יישום גס של עקרון מונרו באמריקה הלטינית, שהביאה לחטיפת הנשיא הוונצואלי ניקולס מדורו ואשתו, ולנאום אמריקאי חסר תקדים שמאשר את הפיראטיות והשליטה על משאבי המדינות בכוח. טראמפ הכריז בפומבי כי הנפט הוונצואלי הוא המטרה, מאיים על מדינות אמריקה הלטינית ועוד במזיר דומה אם לא יסכימו לרצון האמריקאי.

השלב השני של תכנית טראמפ לעזה לא ייושם כמו שהוא, אלא יונדס מחדש כך שיתמוך במטרות הישראליות, שמהן הסכנות להשמדה, טיהור אתני, גירוש וסיפוח ישארו קיימות.

התנהגות זו משקפת שינוי מסוכן במערכת הבינלאומית, שבה נזנח לחלוטין החוק הבינלאומי ומגילת האומות המאוחדות לטובת חוק הג'ונגל. עם חזרת הקונפליקט בין האימפריות, כל כוח גדול ישאף להטיל את שליטתה בתחום "החיים החיוניים" שלה, מה שמבשר על הסלמה עולמית רחבה, סין מועמדת לחזק את כוחה והתפשטותה הצבאית בהגנה על האינטרסים שלה ועל שרשראות האספקה, והיא עשויה לפתוח מחדש את תיק טייוואן שהיא חלק מסין, בזמן שנסיגה רוסית בה את מלחמתה באוקראינה, ויתכן שהיא תשאף לשחזר את מרחב הסובייטי שלה, מה שיכול להמריץ כוחות אחרים לפעול באותה הדרך. באקלים הזה, אזור המזרח התיכון נראה כאחד האזורים המועדים להסלמה, על רקע התחרות החריפה בין מספר פרויקטים באזור (איראני, טורקי וישראלי), עם הבדל מהותי מכריע בין הפרויקט הישראלי הקולוניאלי, שמטרתו לשנות את מפת המזרח התיכון ולהשתלט עליו, דרך תקיפה והתרחבות צבאית ישירה והטלת אזורים בטוחים ומפרידים, ובהמשכיות לפצל את מדינות האזור על רקע "הגנה" על המיעוטים ועידוד סוגי תנועות אתניות, דתיות ולאומיות שונות, כך שיבטיחו אי הקיימת של רשימה למדינה הערבית. לכן, ישראל היא המדינה המוכנה ביותר לנצל את הכאוס הבינלאומי. מאז 7 באוקטובר (2023), אימצה מדיניות תוקפנית התפשטות חסרת תקדים, ומצופה שהיא תמשיך בה ב-2026 עם תנופה גדולה יותר ואור ירוק אמריקאי. המטרה ברורה: לנצל יותר משנתיים מהשמדת העם והרס כולל בעזה כדי להשיג הישג פוליטי בהתייחסות לניקוי הסוגיה הפלסטינית והכנסת המזרח התיכון החדש בכוח.

על הקרקע, צפוי להחריף את העימות ולהטיל מציאות חדשות, במיוחד בגדה המערבית, דרך האצת מדיניות הסיפוח והגירוש, והפיכת מה שנותר מהשטחים הפלסטינים ליישובים נפרדים הנתונים למשטר ההפרדה הגזעית. זה ימצב את הגדה המערבית במרכז הסערה השנה, כך שניתן יהיה להפוך את הסיפוח ההדרגתי והזוחל לסיפוח חוקי ורשמי, במיוחד לגבי האדמות המובחרות "ג". מה שאין כן בעזה, השלב השני של תכנית טראמפ לא ייושם כמו שהוא, אלא יונדס מחדש כך שיתמוך במטרות הישראליות, ושכך הסכנות להשמדה, טיהור אתני, גירוש, סיפוח והתנחלות יישארו קיימות, כפי שאירע בשלב הראשון, שבו התחייב המאבק לתנאיו, בעוד ישראל המשיכה בהפרות ובתוקפנות. ממשלת נתניהו תעבוד על חיזוק החלוקה בעזה, ולמנוע מכל כוח בינלאומי להגביל את חירות הפעולה של צבא הכיבוש, ולשפוך את מועצת ה"שלום" וכלים שלה, כולל הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית, מכל תוכן לאומי, כך שיתמכרו למטרות הישראליות, ויהפכו לכלים ביצועיים תחת פיקוח אמריקאי בעל אישיות בינלאומית. כמו כן, תשתמש מדיניות השיקום המוגבלת ושיפור תנאי החיים באזורים מסוימים כדרך לשבירת הרצון הפלסטיני, ניתוק הכוח החמוש, ודחיפת האוכלוסייה לנדידה פנימית כהכנה לנדידה חיצונית; שכן ממשלת נתניהו תעכב ותמנע כל תהליך שיקום גדול משום שהוא מונע את הגירוש.

הנטייה הזו מחריפה עם כניסת ישראל לשנה בחירות שבה מתמודדות כוחות ימין קיצוני על חריפות נוספת, על רקע הסכמה ישראלית רחבה על דחיית הרשות הפלסטינית וכחישת זכויות לאומיות. ואפילו אם תשתנה צורת הממשלה, לא יופיע שותף ישראלי אמיתי לשלום, אלא ייתכן שייפתח דלת למסלול פוליטי שמציע מחדש את "עסקת המאה" בתוכן גרוע יותר, או ליצירת "אוסלו" (1993) בנוסח לא מאוזן יותר, דרך ישות פלסטינית שמכסה על מדינת האפרטהייד הקיימת בכל פלסטין: יישובים מאוכלסים נפרדים אחד מהשני, ובחלק מהשטחים של הגדה והעזה מה שנקרא מדינה בלי ירושלים וללא חזרת הפליטים, וללא ריבונות או מרכיבים, מה שמכסה על מצב האפרטהייד.

מנגד, יש מדינות אזוריות כמו אירן וטורקיה המשתייכות לאזור כבר אלפי שנים, ורוצות להגן על עצמן ולשמור על השפעתן בתחום החיוני שלהן. לא משנה מהן האיומים שהן מציבות על עמי המדינות הערביות ומדינותיהן, הם לא קיומיים, וניתן להגיע להבנה עליהן. ברור שכ Israel (ולא אירן) היא הסכנה לא sicurezza של האזור וליציבותו, ואם היא תצליח להכות את אירן גדל הסכנה שלה. לכן יש צורך ויכולת להקים מערכת ערבית אזרחית בטחונית, דומה למה שקרה בין סעודיה לפקיסטן, והמפגש הסעודי האיראני בבייג'ינג. כמו כן, צדדים של המדינות השמונה, ששמו הצליחו יחד עם צדדים בינלאומיים ואזוריים (ביניהם הברית בראשות סעודיה וצרפת למען פתרון שתי המדינות) לעצור את מלחמת ההשמדות, אך נכשלו לסיים את המלחמה עצמה או למנוע מישראל להותיר את רוחות החידוש שלה חיות. כמו כן, השיחה על המדינה הפלסטינית וזכויות הלחימה הכללית ניכרת בתכנית טראמפ ובהחלטה שהתקבלה לגבי זה מהמלכה, אבל בהתייחסות כהזדמנות מותנית ברפורמות פלסטיניות שאלו שישראל שולטת בהן.

לצדדים הללו הצליחו לעכב את הנורמליזציה ולמנוע את הסיפוח החוקי, אבל הם לא יוכלו לשנות את המסלול בצורה מהותית עד שיש שינוי עמוק במנהיגות ובחזון ובמבנה ובאסטרטגיות, ולחייב שינוי על ישראל מבחוץ, לנוכח סתימת דרך השינוי הפנימית. ואפילו עד אז, נדמה ששנת 2026 צפויה להיות שנה של המשך המאמץ להשיג מה שהמדינה הכובשת לא הצליחה להשיג: השמדה פוליטית שמתרגמת השמדת האנושות למציאות אסטרטגית.

ובכל מקרה, הסוגיה הפלסטינית שחלפה כבר יותר מ-100 שנה בזכות עמידות העם שלה ומאבקיו תישאר חיה, ואם תיכשל היא תקום מהאפר כמו ציפור הפניקס. כוח היתר הישראלי זמין עכשיו, אבל לא יישאר בעתיד, במיוחד שישראל לא ממשיכה אלא דרך מלחמה ממושכת, ולאחר שאמת הסיפור הישראלי וזיוף הנראתה של עמי העולם, במיוחד במערב, בצד החירות והצדק אשר ייחודו הסוגיה הפלסטינית.