התקפה ביפו ואחריות התגובה עליה...

מה שקרה ביפו אתמול אינו מקרה בודד מנותק מהאווירה הכללית המניעה לשנאה, ולא ניתן להבין אותו כהתקוטטות חולפת או התפרצות שנולדה במקרה. ההתקפה הגזענית על משפחה ערבית, בה ילדים ואישה בהריון בגז פלפל, מגיעה בהקשר כללי המאפיין גידול האלימות וההסתה נגד הפלסטינים ככלל ובמדיניות מאורגנת המייצרת את האלימות ומזינה אותה נגד האזרחים הערבים.

התקרית ביפו לא הייתה יחידה. לפני שבועיים בלבד, קהל מאוהדי מכבי חיפה הרס דוכן שווארמה בסכנין לאחר משחק כדורגל עם קבוצת בני סכנין, במראה שלא היה ספורטיבי כמו שהיה פוליטי ומלא בשנאה. באותו פרק זמן, חזרו ההתקפות על נהגי אוטובוסים מהערבים, בפרט באזור ירושלים, שם נחשפו נהגים להכות, לאיומים, לשבירת זכוכיות ולהתקפות מילוליות גזעניות, בזמן ביצוע עבודתם היומית, ולמאבקם עבור לחם ידם.

בהחלט יש הרבה התקפות שלא הגיעו לתקשורת ולציבור הרחב, במיוחד התקפות מילוליות.

אנחנו לא עומדים מול סדרת תקריות נפרדות, אלא מול מראה כולל של אלימות שיטתית שהפכה לאומית ומצאה לה קרקע פורייה בשיח פוליטי ותקשורתי המכשף את הערבי, ומציג אותו כאיום ביטחוני או דמוגרפי או תרבותי. מדובר בשיח שמתממש לגמרי עם הכוון הכללי של ממשלת הכיבוש הפאשיסטית נגד הערבים בארץ, ומול שאר בני העם הפלסטיני בכל המקומות בהם הם נמצאים.

כיוון זה מתבטא בבירור בהרחבת מדיניות "הריסת ביתך בידיך כדי שלא נאלץ לגרום לך לשלם את עלויות ההריסה" ההולכת ומתרקמת, אשר מתפאר בה יושב ראש המשרד לביטחון לאומי הפאשיסטי באכיפתה ביישובים הערביים, בין אם בנגב, במלכודות או בגליל, ההרס הפך לכלי טרור פוליטי, כדי לצמצם את קיום הערבים, ולגרום לאנשים לחיות במצב קבוע של פחד וחוסר יציבות. בתים נהרסים, כלומר משפחות חיות במשברים נפשיים וכלכליים, וזה מועבר לציבור כ"אכיפת החוק", כפי שטוען יושב ראש המשרד לביטחון לאומי הפאשיסטי.

שיח זה הופך להודעה ברורה המובילה לכך: הערבי הוא החשוד הבלתי נלאה, וזכויותיו מותנות, והגנתו אינה בראש סדר העדיפויות, וניתן להתקיף אותו מבלי להיתקל בעונש.

בערים מעורבות במיוחד כמו יפו, לוד, רמלה, עכו, חיפה ונוף הגליל, הופך שיח זה להיתקלויות יומיומיות ישירות טעונות. עם עליית השיחה הרשמית על "הסיכון הדמוגרפי" והצורך "לשמור על האופי היהודי", כפי שעולה בנוף הגליל, מוגדר הערבי מחדש לא כאזרח שווה זכויות, אלא כגוף עודף מהמקום, או כמספר שיש לעצרו.

וכאשר מתהדרים המאפיינים האנושיים מהערבי הפלסטיני באופן שיטתי, הופך ההתקפה עליו לקלה יותר, אפילו יותר מקובלת בתודעה הציבורית. נהג האוטובוס לא נחשב כעובד שמתעמק כדי לפרנס את לחמו, אלא כאויב חשוד. והמשפחה הערבית בראשה לא נראית כמשפחה, אלא כקיום בלתי רצוי. כך מופכים רסיסי פלפל, מכות ושבירות, מפעולות פליליות או מנהלתיות פרטיות, לכלים בתוך מערכת אחת שמשלימה זו את זו בין שלטון לעם.

בהקשר זה, הדגשת המפגן של מאות האנשים שיצאו ליפו לאחר ההתקפה מקבלת משמעות מיוחדת, לא רק כתגובה רגשית, אלא כמו פעולה אזרחית ופוליטית נבונה. יציאת מאות המפגינים לרחוב, חיזקה את המרחב הציבורי שהגזענות מנסה להרעל אותו ולגנוב את רשותו, ומסרים ברורים כי התקפה על משפחה ערבית לא תעבור בשקט, וכי פחד לא יהפוך לגורל יומיומי.

חשיבות המפגן היא לא רק במספר המשתתפים, אלא בסמליות שלה, היא שברה את הנarrATIVE הרשמי שניסה לצמצם את מה שקרה בניגוד פלילי אקראי, והציבה את האירוע בהקשרו האמיתי כהתקפה גזענית הנובעת ממנוע של הסתה ומדיניות אפליה גזעית. בכך, לא הגנה המחאה על משפחה אחת בלבד, אלא על זכות כוללת לחברה של שלום וכבוד, וההשתתפות השווה בעירם ובארצם.

הסכנה במה שמתרחש לא טמונה רק במספר ההתקפות, אלא בנורמליזציה שלהן, ובמאמץ השלטוני המתמיד לשלול מהן את הממד הגזעי, ולשווקן כאירועים פליליים. תיאור המבלבל הזה לא מדלל את האמת בלבד, אלא מספק כיסוי להמשך האלימות הגזענית הזו, ומעמיק את תחושת הפלסטינים בישראל ביחס לחוסר הביטחון ובכך שהם נותרו לבד מול ההסתה, ההרס וההתקפות. ובאותו הזמן הם מעודדים להגיב על עצמם באמצעות הפגנות ולא לנצל את ההתעלמות והשקט.

מיפו לסכנין, מירושלים לנגב ולנוף הגליל, מתבהרת דמות אחת היא שהאלימות אינה אקראית, אלא תוצר של מזג פוליטי המכשיר אותה, ומירמז על פחד דמוגרפי לחשיבות, ופוליטיקה כדרך יום יומית ברחוב. מול זה, נוצרת ההפגנה ביפו יותר מאירוע חולף, היא מזכירה שתגובה להנדסת השנאה מתחילה בסירוב לשתוק, ובנכחות משותפת במקום, ולא מתירה להעביר התקפה גזענית מבלי לחשוף אותה ולתבוע את התגובה המתאימה.