מלכודת עדר והאדמה הסגורה: מגניבת האדמה להנדסת רעב.. כיצד נהרסות דרכי הקיום כדי לשלול מהפלסטינים את אדמתם?

בהמשך למאמר הקודם שלנו שעסק בהתיישבות הרועית כהכנה מדינית לגניבת האדמה דרך הישובים, אנו שמים היום את הדגש על השלב הבא בתוכנית: הפיכת הכלכלה עצמה לנשק לפרק את החברה הפלסטינית.

המכונה הקולוניאלית חצתה את שלב השליטה על הגיאוגרפיה לשלב מסוכן יותר: "הנדסת התלות" ו"ייצור הפגיעות". המטרה כבר אינה רק להחליף מתיישבים במקום האוכלוסייה, אלא להפוך את הפלסטיני מיצרן חופשי לצרכן מוגבל רצון, שמוקף בין החסם הצבאי ותעודת העבודה השברירית. מדיניות "הידוק הכלכלה" שאנחנו חיים בה היום איננה צעדים דחופים, אלא מערכת שלמה שנועדה להשיג משוואה אכזרית אחת: הפיכת הקיום הכלכלי של הפלסטיני לתלוי בשתיקתו הפוליטית.

החילוק הגיאוגרפי: הפיכת החסמים למגבלות שוק.. חותכת את עורקי החיים
אם נסתכל על מפת הגדה המערבית, נראה רשת מורכבת של "איים מפוזרים" – אוכלוסיות מוקפות במבוך של חסמים ושערים ברזליים ומסלולים עוקפים המשרתים את ההתיישבות בלבד. המנעולים הללו כבר אינם רק ביקורות פיקוח ביטחוני, אלא הפכו לכלים לשליטה כלכלית פדרלית, שמעכבים את שרשראות האספקה הפנימיות ומכפילים את עלויות ההעברה והייצור בדרך מלאכותית. המספרים מדברים על האמת: לפי הערכות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (PCBS) במרץ 2024, הפסיד המגזר התעשייתי הפלסטיני 3.2 מיליארד דולר אמריקאי בייצור במהלך ארבעת החודשים הראשונים של ההתקפה על עזה, בעקבות שיתוק תנועת הסחורות והחומרי הגלם בגדה ובחצי האי.

חנק זה מעמיק בהתמקדות במגזר החקלאי, קו ההגנה הראשון על האדמה. המוקד על החקלאות איננו תוצאה צדדית אלא מטרה אסטרטגית ישירה. אולם, התוכנית חורגת היום מגניבת האדמה להריסת כלים הייצור עצמם. גניבת בעלי חיים והוצאות להורג של העדרים – הפרקטיקה המשלימה להתיישבות הרועית – הפכה לכלי להענשה כלכלית ממוסדת המיועדת להחריב את דרכי הקיום של המשפחות הרועיות. מלחמה זו הגיעה לשיאה בעונת הזית האחרונה, כאשר נרשמו יותר מ-150 התקפות של מתיישבים וחיילי הכיבוש על חקלאים, בניסיון ברור להפוך את החקלאות ממקור של כבוד למקצוע בלתי אפשרי.

ייצור התלות.. המרת לחם הקיום לכלי סחיטה

לאחר שהמגבלות הגיאוגרפיות כלאו את יכולת הכלכלה הפלסטינית ליצור הזדמנויות תעסוקה מספקות, הפכו היתרי העבודה בישראל לאפשרות כלכלית לכלי שליטה פוליטי. כאן נוצרת משוואה מעוותת: יציבות כלכלית של המשפחה מול שתיקת הפרט הפוליטי. המספרים חושפים את גודל האסון: בגדה בלבד, קפצה שיעור האבטלה מ-18% בשנת 2023 ל-31% בשנת 2024, בעוד שמספר העובדים בישראל ירד ב-85 אלף עובדים, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית. זה איננו ירידה כלכלית רגילה, אלא הפעלת מכוונת של כרטסת הלחץ שהופכת כל תנועה או התנגדות מאוימת בהפסקת מקור הפרנסה.

במקביל, מדיניות אלו יוצרות זרם אנושי גדול מהכפרים והאזורים המוגדרים "ג" (המייצגים יותר מ-60% מהגדה) לעבר מרכזי הערים הצפופים. זו לא הגירה מרצון, אלא "הפניית כפרים בצורה ממוסדת" שמיועדת לרוקן את הכפר הפלסטיני ולהקל על התפשטות ההתיישבות, כאשר הערים הופכות ל"קנטונים" צפופים שניתן לשלוט בהם ולאכוף עליהם.

כלכלת העמידה.. מהגנה למתקפה

לאור החנק הכללי הזה, תמיכת המוצר המקומי הופכת לאופציה מוסרית לקו הגנה קיומי. הנדרש היום הוא לה converting אותו למדיניות כלכלית גדולה הכוללת: ראשית, אסטרטגיית חיסכון עצמי בשרשראות הערך הבסיסיות כגון מוצרי חלב, ביצים וירקות, וחיבור המוצר הכפרי עם הצרכן העירוני דרך פלטפורמות تجارية מוגנות מהסיבוכים הנגרמים מהחסמים.

שנית, מימון פרויקטים קטנים באזורים המאויימים לא כסיוע הומניטרי, אלא כהשקעה ב"גיאוגרפיה העמידה" שיכולה לקלוט את הידיים העובדות ולהפחית את התלות בסחיטה הישראלית.

שלישית, השבת הזכות על תנועה; הדרישה לפתוח את הדרכים הסגורות ולבטל את הדרכים העוקפות איננה דרישה לשירותים, אלא היא חזרה לחיבור עורקי הגיאוגרפיה החתוכים וחלק ממערכה להוכחת הריבונות על התנועה.

כפי שחשפה ההתיישבות הרועית את הצד החודר של המחט, כך מגלה החנק הכלכלי היום את החוט הארוך שמחבר את כיסי התלות. העימות איננו מוגבל יותר להגנה על הגבעה האחרונה, אלא עבר למאבק לבניית "חסינות כלכלית" שיכולה לשבור את כלי הסחיטה. הנדרש היום הוא שכל אזרח יהפוך לתעלות הגנה כלכלית; לתמוך במוצר המקומי, לאמץ פרויקטים של עמידה כפרית, ולחשוף את כלי הסחיטה דרך כל פלטפורמה זמינה. העמידה לא נשארה עוד רק להישאר במקום, אלא הפכה ליכולת לייצר, לתקשר ולחיות בכבוד בתוך המקום הזה. הארץ נשארת למי שזורע אותה, בונה עליה, מייצר ממנה, ומגן עליה בכלכלה שלו כפי שהוא מגונן עליה בדם שלו.