פתרון שתי המדינות אשליה ופתרון מדינה אחת חלום... מה הלאה?

היום מתואר פתרון שתי המדינות כאשליה שאינה ניתנת למימוש, ופתרון מדינה אחת מתויג כלחלום. מה נשאר לאחר שנשחטו שתי האפשרויות יחד? ... מתנגדי פתרון שתי המדינות אומרים שהמציאות שנכפתה על ידי הכיבוש, במיוחד התיישבותם של יותר ממיליון מתנחלים בגדה המערבית והשתלבותם במרכזי ההחלטה הישראליים, עושה הקמת מדינה פלסטינית ריבונית על גבולות 1967 לדבר בלתי אפשרי. הסרת ההתנחלויות והמתנחלים נחשבת, לפי דעתם, לאיום קיומי על ישראל, והיא עשויה להוביל למלחמת אחים בתוכה.

מנגד, מתנגדי פתרון המדינה אחת רואים בו פתרון דמיוני שאינו ניתן למימוש; שכן מדינה דמוקרטית אחת פירושה למעשה סיום האופי היהודי של המדינה, משום שבמהרה תהיה בה רוב פלסטיני, דבר שמרבית הציבור בישראל דוחה, ברמה גבוהה יותר מאשר את דחייתם של מדינה פלסטינית עצמה.

על אף ההבדלים בנימוקים, בשני הצדדים יש שמשתפים פעולה עם המציאות, ומניחים שהיא אינה ניתנת לשינוי, وبالتالي נמנעו מהצגת חלופה מעשית שניתן לממש. כאילו לשונם אומרת: "אין מה לעשות", והם מתפזרים בין אלו המוכנים לקבל כל דבר לבין אלו הדוחים הכל בחכות לבלתי נודע, וחלקם מציעים שיח של זכויות, שוכחים שבעלות השיח לבד מתעלמת מהאופי הקולוניאלי, המושבות והגזעני של התנועה הציונית, ומטשטשת את האופי הלוחם של הסוגיה הפלסטינית, ומתעלמת מכך שהעם הפלסטיני נותר יציב על אדמתו, ונחוש בנחישותו, ושישנם יותר מחמישה מיליון פלסטינים, רובם בגדה המערבית מול מיליון מתנחלים, יחד עם ההכרה הבינלאומית הרחבה במדינה הפלסטינית (160 מדינות, כולל ארבע מדינות מחזיקות בזכות הווטו), מעשית עושה את מאבק השחרור והעצמאות הלאומית למאבק ששווה להילחם עליו, נכון שהוא קשה אך אינו בלתי אפשרי. ואם הוא לא יצליח, נשאר הדלת פתוחה לאימוץ חלופות אחרות, כולל פתרון מדינה אחת.

מתנגדי המדינה הפלסטינית רואים, ויש להם טיעונים מהותיים, אך הם אינם מספיקים כדי לדחות את זאת, שפתרון שתי המדינות הפך לפרויקט מתווה, בשל כך שהמדינה תוקם על 22% בלבד מפלסטין ההיסטורית והוויתור על יתרת האדמה והזכויות, דבר הנחשב וויתור גדול על זכויות לאומיות, היסטוריות, משפטיות ופוליטיות. הם רואים שהגישה הזו, שהציעה וויתורים גדולים בתמורה לוויתורים ישראליים מוגבלים שעובדו מהם, עודדה את ישראל להמשיך לא להכיר בע народ הפלסטינית ובצורכיה ולדרוש יותר וויתורים, עד שכעת מתנשה פתרון שתי המדינות הוצג בנוסח "המקסימום" לאחר קבלת הקמת המדינה בגבולות 1967, והסכמה על עקרון חילופי שטחים וסיפוח קיבוץ התנחלויות, והסכמה על מדינה בלתי מזוינת עם ריבונות חסרה, כהוויתור חינם מראש וללא תוצאה ישראלית.

והדבר הפך למעשה למצב שבו השארת רשות השלטון המוגבלת כפרויקט ממשי להנהגה, במיוחד לאחר קבלת ביצוע התחייבויות אוסלו מצד אחד, והחמרת תקרת "הביטחון והכלכלה" כתקרה גבוהה ליחסים הפלסטיניים-ישראלים, ללא מו"מ ולא תהליך פוליטי מאז 2014. עוד יותר, ההשתתפות הפוליטית במערכת הפלסטינית הפכה לאחרונה מותנית בהתחייבות לתוכנית הארגון והתחייבויותיו, דבר אשר יוצר חסרונות לתחרותיות בתוך הדמוקרטיה ומעמיק את התלות במציאות הקיימת, ומייצג המשך ההימנעות מהסיפור ההיסטורי הפלסטיני, לטובת ההתקרבות למענה על הדרישות להכרה בישראל כמדינה לעם היהודי, דבר הפוגע באחדות העם, האדמה והסוגיה.

מנגד, מתנגדי מדינה אחת רואים בהחזקת אפשרות השחרור המלא או במדינה אחת לאחר פירוק הפרויקט הציוני או בלעדיו צורת קפיצה מעל מאזן הכוחות ומעבר לבחירה ב"הבלתי אפשרי", מה שמוביל למחיקה של האפשרי. הם רואים שהוויתור על מטרה של סיום הכיבוש לטובת שיח עוקף מציאות פותח את הדלת לתיפוק או לפחות החזרת הסוגיה הפלסטינית לשלב האופוטרופוס והכפייה שעבר על ההכרה של העולם בארגון השחרור כנציג חוקי יחיד של העם הפלסטיני.

בהחזרה להיסטוריה, התחלף התוכנית הלאומית הפלסטינית לאחר הנכבה ממטרה של שחרור מלא ושיבה, ולאחר מכן עבר במדרגה לאחר 1967 ומלחמת יום כיפור (1973) וכניסת מסלול הפתרון למיקוד בהקמת מדינה על אדמות 1967. אם השינוי הזה לא היה מתרחש לאחר שינוי העמדה הרשמית הערבית מהשחרור המלא וסיסמת "מה שנלקח בכוח לא ישוחזר אלא בכוח" ל"הסרת آثار העוולה", וחיפוש על פי מו"מ, הארגון היה יוצא מהמשוואה הפוליטית הבינלאומית והערבית. אבל הבעיה לא הייתה בהצגת תוכנית ההגדרה העצמית והשיבה והמדינה, אלא בהפיכתה לתקרה סופית, במקום להיות תוכנית שלב, ובהצגת וויתורים רחבים חינם מראש ללא השגת המדינה, אלא על שלטון עצמי מוגבל המוגבל בהסכם אוסלו והתחייבויותיו המגזריות.

תוכנית זו יכלה להיות שלבית, אם הייתה נקשרת לסיום הכיבוש והשגת העצמאות תוך שמירה על המשך המאבק להשגת המטרות האסטרטגיות, ולא וויתור על ההתנגדות ועל סוגי העבודה הפוליטית השונים הקשורים בכך לפני השגת מטרותיה, דרך מאבק ועבודה פוליטית ומיוחדת לשינוי מאזן הכוחות ולתיקון העובדות שנכפו על הקרקע.

מה נדרש עכשיו?... האם נחזור לשלטים של העבר ונקרא להשחרור המלא, על אף השינוי בנסיבות הערביות, הבין-לאומיות והפלסטיניות, עד כדי כך שנדרש כעת לחפש מסלול פוליטי "שהוא עשוי" להוביל למדינה, ולהטיל שלטון אופטורי על רצועת עזה המ исключает את הארגון והפלסטינים המוכנים, למצוא גוף פלסטיני נכנע למועצה השלום האדירה בנתיב, ולהחליש את הרשות בגדה ולעבוד על שיקום כדי להפוך אותה מרשות משתפת פעולה עם הכיבוש לרשות או רשויות הנתונות לחסות, ולהפוך את האפשרויות הפלסטיניות לנוע בין רצח עם, אפרטהייד, סיפוח והגירה, מה שמוביל לכך שלפחות התסריט הקצת פחות גרוע שנקבע הוא שנגיע ל"אוסלו" חדש פלוס או מינוס. כאן אין תועלת להמר על מה שאין בידינו להמר עליו, כלומר על העיקול ועל התחזיות להעלמות ישראל שלא ניתן לקחת בחשבון, ומתעלמות מכך שמדינת הכיבוש היא חלק ממחנה קולוניאלי עולמי, שלא תוותר על כך במהרה ובקלות אלא כאשר יימשך ירידתה, ויגיע לשורות מתקדמות? זה מתמזג עם המשך בשיטת "לא ניתן לעשות דבר טוב יותר ממה שהיה" כדי להציל מה שניתן להציל? או שאנו נבנה גישה חדשה לאומית-דמוקרטית, המתמזגת בין מידה למציאות, רחוקה מהכפופה למציאות ומעל פני סוגי קפיצה?

נדרש להסתמך על פרויקט לאומי חדש הנשען על שלוש תשתיות: עדיפותו של ההתנגדות: חיזוק השהות של העם הפלסטיני על אדמתו וחידוש הסוגיה, והגנה על מה שנשאר מההישגים שלו, והפלה את תוכניות הכיבוש הישראליות שמשתדלות להגיע לפתרון הסופי של הסכסוך דרך סיפוח והגירה ואפרטהייד ורצח עם. המטרה הלאומית המרכזית لهذه תקופה: לסיים את הכיבוש ולהשיג את העצמאות בדרך להשגת שאר המטרות, כולל זכות השיבה ושגשוג מלא לפלסטינים בפנים. אחדות הסוגיה, העם והאדמה: לא ניתן לפתור את הסוגיה הפלסטינית או לצמצם אותה למדינה על גבולות 1967 בלבד, אלא סוגיה של שחרור לאומי של עם שלם, ופתרונה דורש להבטיח את זכותו לקבוע גורלו בכל מרכיביו, ובכך להשיג את אחדות הסוגיה, העם והאדמה.

אם הפוליטיקה היא אומנות השגת האפשרויות הטובות ביותר, ולא רק אומנות האפשרי, ללא וויתור על הזכויות והמטרות הגדולות והעקרונות, ובמה שעניין עם המדינה אחת הגזענית המבוססת, שמספקת את יסודות קיומה דרך מימוש שטח כה גדול ממחצית אוכלוסייתה, המטרה מידית כיום היא ההתנגדות והמאבק לסיום הכיבוש ולממש את העצמאות, שכן גורל הגדה המערבית ורצועת עزة הוא מה שמנסה היישות הישראלית להכריע, בדרך להגיע לפתרון דמוקרטי היסטורי וחשוב.

הדרך עשויה להיות קשה, וכך היא, אך היא אפשרית על רקע המשברים שמול מדינת הכיבוש והאינתיפאדה העולמית המתרקמת עבור חירות וצדק לפלסטין, ולהתפתחות المنطقة והעולם לעבר עולם חדש, שהיא שונה מהותית מהתפיסה של פתרון שתי המדינות אשר התבססה על מו"מ וויתורים והוכחת יכולת מול צד שלא מקבל כל פשרה. שינוי המשוואה דורש לכפות על ישראל לאחר שינוי מאזן הכוחות לבחור בין החזקת הכיבוש או להישאר מדינה יהודית, וזה מה שלא ניתן להשיג אלא דרך מאבק ארוך במספר צורות, שבו יתחברו צורות המאבק עם המטרות, ועם המאפיינים של הסכסוך וטבעו, ועם השילוב של הזכות בהתנגדות ויכולת התנועה שלה בדרך להשגת מטרותיה, תחת התנגדות עיקשת, ותוכנית לאומית ברורה מאוחדת וחזית לאומית רחבה שבה משתתפות מגוון האנשים והכוחות מה שקשור למטרות ולבסיסים לאומיים ודמוקרטיים משותפים.