זהו... נבחרת שנאבקת

נבחרת פלסטין אינה עוד קבוצה שמשתתפת בטורניר אזורי או שואפת לייצג את ארצה בכבוד בלבד, אלא היא הפכה לסמל לרוח של מולדת שעומדת מול כל הקשיים. בגביע הערבי 2025, "הפדאבי" הופיעה בצורה שלא נראתה כמותה, נבחרת שלא מכירה בהכנעה, נלחמת בכל כדור, והופכת את האמונה לביצוע, ואת הלחץ להישג. מניצחון על קטר בסיבוב הראשון ועד תוצאת תיקו אפית מול תוניס, הוכיחו השחקנים שלפלסטין יש את הכוח לחולל שמחה למרות הפצעים, ואת היכולת להרים את שמה גבוה במגרשי הכדורגל כמו באולמות העמידה.

כאשר גברה הנבחרת הפלסטינית על יריבתה הקטרית בשער שכמעט וודאי, חשבו כמה שזה יותר מאשר הפתעה חוצת גבולות. אחרים האמינו שהמזל שיחק תפקיד, ושמניעת השחקנים הקטרים מהזדמנויות מובהקות היא זו שנתנה לפלסטין את נקודות הניצחון. אך משחק תוניס הגיע כדי לומר את האמת: זו נבחרת שנלחמת, לא מנצחת במקרה ולא נסוגה מול הגדולים. מול נבחרת כבדה כמו נשרים קרטאג', הספיגה הפדאבית פיגרה בשני שערים נקיים, והיה יכול להיות שהיא תישבר, אבל היא בחרה בדרך אחרת... דרך החזרה.

השחקנים הראו אופי שונה, הקבוצה שסיימה את המחצית הראשונה בפיגור, חזרה במחצית השנייה בשינוי מנטלי ופיזי מפליא. הבעיטה המטורפת של חמדן חמדאן בדקה ה-61 לא הייתה רק שער, אלא הייתה הכרזה על תחילת הקרב האמיתי. כדור שיצא מליבו של שחקן המרגיש שהוא נושא מולדת על כתפיו, והכדור פגע ברשת והרים את המוטיבציה של חבריו והאוהדים. וכאשר הגיע שערו המכריע של זייד הקנבר בדקה ה-85, התמונה הפכה ליפה יותר ועיקשת יותר. בעיטה בעוצמה של האדמה ממנה הגיע, בעיטה שאמרה שפלסטין לא תשלים עם הכשלים.

העוצמה הזו לא הייתה תוצאה של רגע, אלא פרי של עבודה מדויקת וסבלנית של המאמן איהב אבו ג'זר, האיש שהצעיד את הנבחרת משלב התהדקות לשלב ההבנה. אבו ג'זר לא הסתפק בתכנון אסטרטגיית משחק, אלא עיצב זהות מלאה לקבוצה; זהות המבוססת על אומץ, לחץ ומשחק ברוח קבוצתית בלתי רגילה. היכולת שלו לקרוא את המשחקים, ולטפל נפשית בשחקנים, והדגשה המתמדת שלו על "הרוח הלוחמת" גרמו לקבוצה להופיע באופי של נבחרות גדולות. כל תנועה על הקו, כל הוראה, כל צעקה מספסל המחליפים הייתה כמו חץ חדש שמדליק את התלהבות השחקנים ודוחף אותם להציע יותר ממה שיש להם. הוא הוכיח שאינו רק מאמן, אלא מנהיג שמסוגל לבנות גברים לפני שהוא בונה תוכניות.

לא ניתן להתעלם מהתפקיד הגדול של השחקנים המקצוענים בליגות המצריות והקטאריות, אשר העניקו לנבחרת יציבות ומגע חשוב שהופיע בבירור בשני המשחקים. כוח הבעיטה, הנוכחות הפיזית, הביטחון מול מצבים אישיים, אלמנטים אלו הגיעו כתוצאה מניסיון מצטבר שהשפיע על ביצועי "הפדאבי" בצורה בולטת. כך גם, השחקנים המקומיים הראו אומץ לא פחות מהמקצוענים, כי כל כדור היה קרב, וכל התערבות הייתה הגנה על מולדת, וכל שער היה הודעה שעוברת את המגרש.

ושיאו של המסע של הנבחרת הוא השמחה ששררה בפלסטין מקצה לקצה. שמחת האוהדים בעזה, בגדה, בירושלים ובגולה, שמחת הילדים שמצאו בנבחרת חלון תקווה בתוך החושך, ושמחת המשפחות ששמעו לראשונה מזה זמן רב זעקת ניצחון ולא זעקת כאב. המאמן אבו ג'זר אמר זאת בכנות: "הנבחרת היא החיוך היחיד של עם החיים סבל יומיומי". וזה כשלעצמו מספיק כדי להראות את גודל האחריות שנושאים השחקנים, ואת הערך שכל שער ונקודה מקבלים.

הפדאבי היום איננה רק נבחרת שמשחקת כדורגל, אלא היא הקול של פלסטין בזירות הספורט, והודעת עמידה הנשלחת לעולם דרך הדשא הירוק. כל משחק שהיא משחקת אינו רק תחרות, אלא פלטפורמה להנפת הדגל והבאת האמת: שפלסטין קיימת, חיה, נלחמת, וקמה מחדש למרות הכאב.

ייתכן שעדיין לא הוכרע הכרטיס להעפלה, אך מה שהוכרע הוא דבר הרבה יותר גדול: כבוד הערבים, אהבת הקהל, ואמונה של הפלסטינים שיש להם נבחרת שמסוגלת לשמחה ולמאבק בעת ובעונה אחת. זו נבחרת שאינה פוחדת מקשיים, אינה נשברת, ואינה נסוגה.
זהו... נבחרת שנאבקת.