תאי חיים לכלכלה הפלסטינית: האסטרטגיה של הרשויות המקומיות ליצור "כלכלות מיקרו" בעידן המצור

-יועץ כלכלי בינלאומי - חבר במועצת המעבר הדיגיטלי הבינלאומית

הכלכלה הפלסטינית חיה במצב מתמשך של חוסר ודאות שיטתי בשל תלותה המוחלטת במרכז הכספי (העברות התקציב והתקציב הכללי). ניסיונות הראו כי כל זעזוע פוליטי או ביטחוני עלולים לשתק את המרכז הזה ואת המחזור הכלכלי כולו. המעבר ל"כלכלת חוסן עירונית" מהווה תגובה חדשנית וחיונית, כאשר נושאת הפיתוח מועברת מהמרכז הרגיש לבסיס החזק המיוצג על ידי הרשויות המקומיות והקהילות המקומיות.

מצוקת המרכזיות והשבריריות המבנית

הכלכלה הפלסטינית הייתה תמיד אסירה של מודל פיתוח שתלוי בעזרות זרות ובביזור ממשלתי מרכזי. תלות יתר זו משמעותה כי המשבר הפיננסי המרכזי, המיוצג בשיבוש העברות כספי הוועדה או באיחור תשלומי השכר, מיד הופך למשבר מחיה כולל. לדוגמה, הכנסות הוועדה חוו ירידה חדה של 23.5% בתקופות המשבר האחרונות, מה שהוביל לשיתוק כמעט מלא של ההשקעות הממשלתיות. הקשר הצמוד הזה בין המרכז לפריפריה הוא נקודת חולשה אסטרטגית שצריך לפרק אותה על ידי חיזוק הדיאלוג הכלכלי.

הרשויות המקומיות, כקרוב ביותר למוסדות השלטון של האזרח, יש להן את היכולת להיות קו ההגנה הראשון והאחרון כנגד המכות הללו. אך תפקידן המסורתי נותר מוגבל לסיפוק שירותים בסיסיים. בתנאים שבהם שיעורי האבטלה גבוהים מאוד, כאשר הם עברו את ה-31% בגדה המערבית והגיעו לרמות שיא בעזה, תפקיד הרשויות המקומיות בהענקת הזדמנויות תעסוקה מקומית הפך לחיוני. הרשויות המקומיות חייבות להפוך מנותני שירות ליחידות מיקרו-כלכליות המסוגלות לייצר ערך מוסף, להעניק הזדמנויות תעסוקה, ולהבטיח את המשכיות החיים הכלכליים במרחב הגיאוגרפי שלהן, ובכך להפחית את התלות של התושבים בשכר הממשלתי כמקור הכנסה יחיד.

הרשויות המקומיות: מנותנות שירות למנוע פיתוח

ההפעלה של תפקיד הרשויות המקומיות כמנוף לפיתוח המקומי מחייבת הגדרה מחדש של המושג "ריבונות כלכלית". אם הריבונות הכלכלית הגדולה נמצאת תחת מצור, הריבונות הכלכלית הקטנה (המקומית) עדיין נקראת להתממש על ידי שני צירים עיקריים:

1. חיזוק העצמאות הפיננסית והפקת הכנסות: במקום להסתמך לחלוטין על העברות התקציב המרכזי, על הרשויות המקומיות לפתח כלים מקומיים חכמים ויעילים לגבייה. זה אינו אומר להכביד על האזרח, אלא לשפר את היעילות של הגבייה ולהרחיב את בסיס המס המקומי לכלול פרויקטים יוצרי הכנסה המנוהלים על ידי הרשות המקומית עצמה (כמו ניהול שווקי סיטונאות או השקעה בתשתית דיגיטלית). כל دينار שנגבה מקומית הוא دينר שחוסן מפני סחיטה פוליטית חיצונית, ומחזק את האמון בין האזרח לבין המוסד המקומי.

2. שותפות ומימון קהילתי מבוזר: הרשויות המקומיות צריכות להפוך למניע של שותפות בין המגזר הציבורי המקומי, המגזר הפרטי והחברה האזרחית. הרשויות המקומיות יכולות להקים קרנות פיתוח מקומיות, בשיתוף פעולה עם בנקים ועם מהגרים, כדי לממן פרויקטים קטנים ובינוניים הממוקדים בצרכים של הקהילה המקומית. מימון קהילתי זה יוצר מחזור כלכלי פנימי שאינו מושפע מתנודות חיצוניות, ומבטיח כי ההון ישרת את העדיפויות של הפיתוח המקומי. כמו כן, הפעלת תפקידי המהגרים בהשקעות ישירות בפרויקטים בעיר מגוריהם המקורית מהווה מנוף חזק לכלכלת החוסן.

עמודי התווך של "כלכלת חוסן עירונית"

העומק של הכלכלה העירונית החוסנת מתבסס על שלושה עמודי תווך מרכזיים שמטרתם להפחית את התלות ולהגביר את הגמישות:

א. ביטחון אנרגטי מקומי כמנוף לעצמאות: האנרגיה מהווה נקודת חולשה קריטית. הרשויות המקומיות יכולות להוביל פרויקטים רחבי היקף בתחום האנרגיה הסולארית על גגות בניינים ציבוריים ופרטיים, לא רק לייצר חשמל למוסדות העירייה, אלא גם למכור את העודפים לרשת המקומית, מה שמפחית את החשבון האנרגטי המרכזי ויוצר מקור הכנסה מתמשך. השקעה זו באנרגיה מתחדשת היא השקעה בעצמאות כלכלית, ומפחיתה את התלות במקורות אנרגיה חיצוניים.

ב. ביטחון מזון וחקלאות עירונית כמנגנון לחוסן: בהינתן המגבלות על האדמה והמשאבים, הרשויות המקומיות יכולות לתמוך ולהקל על פרויקטים של חקלאות עירונית ואנכית, ולנצל אדמות לא מנוצלות בתוך שטח השיפוט שלהן לייצור ירקות ופירות בסיסיים. זה מחזק את הביטחון התזונתי של הקהילה, מפחית את עלויות הייבוא, מספק הזדמנויות תעסוקה עונתיות. כמו כן, תמיכת החקלאים הקטנים המקומיים מסייעת לשמור על האדמות ולייצב את האוכלוסיות.

ג. תמיכה בפרויקטים קטנים ובינוניים (SMEs) כבסיס לתעסוקה: הרשויות המקומיות הן האחראיות המובהקות להגדיר את צורכי השוק המקומי. הן יכולות להעניק חממות עסקיות מקומיות, להציע תמריצים מסיים לפרויקטים שמעסיקים צעירים ולעבוד על מגזרי השירותים שאינם דורשים תשתיות כבדות, כגון מיקור חוץ (Outsourcing) ושירותים דיגיטליים. תמיכת פרויקטים אלו מבטיחה גיוון במקורות ההכנסה ומפחיתה את התלות במשרות ממשלתיות. התפקיד הזה חשוב במיוחד כשידוע כי פרויקטים קטנים ובינוניים מהווים כ-98% מהעסקים הפועלים בכלכלה הפלסטינית, מה שהופך אותם לבסיס לכל אסטרטגיית חוסן.

סיכום: ביזור כאסטרטגיית התנגדות

המעבר לכלכלה העירונית החוסנת הוא לא סתם אופציה פיתוחית, אלא אסטרטגיית התנגדות כלכלית מקיפה. כאשר הרשויות המקומיות מצליחות להבטיח את צורכיהן הבסיסיים מהאנרגיה, מזון ומימון, הן מפחיתות את יעילות המכשירים הלחצים המרכזיים ומצמצמות את השפעת המכות החיצוניות. מודל זה אינו נועד להיפרד מהמדינה המרכזית, אלא לחזק אותה באמצעות בניית בסיס כלכלי חזק וגמיש, כאשר הרשויות המקומיות פועלות כתא חיים המבטיח את המשכיות החיים הכלכליים גם בתנאים הקשים ביותר. העתיד הכלכלי הפלסטיני לא נבנה רק על מו"מ פוליטי גדול, אלא על אלפי החלטות כלכליות קטנות שהקהילות המקומיות מקבלות מדי יום כדי להבטיח את הישרדותן והמשך קיומן. הכלכלה המוצקה העירונית היא הדרך לריבונות כלכלית אמיתית שמתחילה מאיפה שחי האזרח, ומקיימת שלב חדש של פיתוח בר קיימא.