חדשות מעורפלות מוושינגטון: מה מתוכנן לעזה במרכז התיאום הביטחוני הרב-לאומי?

מי שעוקב אחר המצב הפוליטי והביטחוני שקשור לרצועת עזה מבין כי מה שמוכרז באופן רשמי הוא רק חלק קטן מאוד ממה שמתרחש בפועל מאחורי דלתות סגורות. העמימות לגבי המצב האמריקאי והערפל שמת surrounds כל מה שקשור ל"יום שאחרי" המלחמה, אינם כבר סתם הערה עיתונאית או פער מידע, אלא הם המבנה המכוון ופינה יסודית בדרך שבה ארצות הברית מובילה את תהליך עיצוב עתיד הרצועה. העמימות הזו אינה תוצאה של בלבול או מחלוקות בתוך הממשל האמריקאי, אלא היא רכיב פונקציונלי בניהול שלב מעבר שוושינגטון רוצה להיות בעלת המפתחות הבלעדית שלו.

הדבר המסוכן ביותר בשלב הנוכחי הוא מה שמתרחש בתוך מרכז התיאום האזרחי-צבאי, אותו גוף שמאגד נציגים מיותר מחמישים מדינות, לצד מומחים אסטרטגיים, יועצים צבאיים וקציני מודיעין מערביים. מרכז זה, שמוצג בתקשורת כהקשר ל"הארגון סיוע" או "הבטחת יציבות", חושף למעשה את היקף המעורבות הבינלאומית בעיצוב הנדסה ביטחונית חדשה לרצועת עזה, הנדסה שעוברת הרבה מעבר לנarratives ההומניטריות או הטיעונים הישראליים על "מלחמה בטרור".

נוכחות המספר הגדול הזה של מדינות, ברמת המומחיות הזו, אינה ניתנת להסבר על ידי כל נראטיב פשוט. אנו ניצבים מול חדר מבצעים רב-לאומי העובד על קווים ותוכניות שלפלסטינים אין זכות לגשת אליהם, קל וחומר להשתתף בעיצובן. הנכון לומר שארצות הברית מקימה - באמצעות מרכז זה - מערכת ביטחונית בינלאומית בשימוש עבור הכנת תסריטים לעתיד, ולחיזוק מציאות חדשה על הקרקע, מציאות שעשויה לא להוות את עזה שהכרנו קודם לכן לא פוליטית ולא ביטחונית.

באמצעות מעקב אחר הצעדים האמריקאים בחודשים האחרונים, ניתן לקרוא מספר אינדיקטורים ברורים: הראשון, שוושינגטון נחושה למנוע את חזרתה של חמאס לשלטון בכל פורמט שהוא. השני, שהיא פועלת לעצב מבנה ביטחוני חדש, אולי היברידי בין כוחות מקומיים מותאמים לבין אלמנטים שחוזרים מתוך כמה מהמנגנונים הקודמים, תחת פיקוח בין-לאומי - אמריקאי בראש ובראשונה - המחזיק באחיזות רגישות. השלישי, שהמידע הביטחוני בעזה יישאר מנותק מכל מסלול פוליטי רחב, כולל סוגיית הריבונות, הגבולות והפסקת ההתנחלויות בשטחי הגדה.

אינדיקטורים אלו אינם מגיעים בהקשר לתסריטים תיאורטיים, אלא הן מראות את מהות הפעילות בתוך מרכז התיאום הביטחוני: אימונים משותפים, נוכחות של מומחים בהילחם במרד, פגישות סגורות הכוללות קציני מודיעין ממדינות אירופיות ואסיאתיות, ומעקב ישיר על תנועת סחורות ומעברים, בנוסף לדיונים המתנהלים סביב יצירת "ביטחון גבול" בסידורים חדשים לאור ציר סלאח א-דין. כל זה מצביע על כך שארצות הברית אינה פועלת בתגובה למציאות קיימת, אלא מתכננת ליצור מציאות חדשה, ועובדת כדי להבטיח שהמציאות הזו תשרת את העדיפויות שלה ואת העדיפויות של ישראל.

אך במקביל לכל זה, השטח נראה חשוף יותר מאי פעם. חלפו יותר מחמישים ימים מההכרזה על הפסקת האש, אך כל מה שהיה צריך להיות "שקט" הפך לסדרה של הפרות יומיות שביצעו הכוחות הישראלים: חיסולים, הפצצות מוגבלות, ירי על חקלאים ודייגים, ופלישות חוזרות שנשארות הנוכחות של מוות גם אם צורת המלחמה השתנתה. ההפסקת אש הפכה לכיסוי לפעולות צבאיות בקצב נמוך, בעוד שהמצור נותר בעינו, במיוחד עם המשך סגירת מעבר רפיח ומניעת כניסת אספקה חיונית.

מציאות זו מעמיקה את תחושת הפלסטינים שכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים הוא המשך המלחמה בכלים אחרים, וכי הפסקת האש לא הייתה אלא הפסקה טכנית המאפשרת לישראל להתמקם מחדש, ולוושינגטון להשלים את הנדסת "היום שאחרי" הרחק מהרעש שבשטח. תחת המצור המוגבר, לא חל שום שיפור אמיתי במצב ההומניטרי, לא בכמות ולא באיכות. מאפייני רעב מתרחבים, ורוב האוכלוסייה חזרה להסתמך לחלוטין על סיוע דל שלא נכנס אלא דרך מגבלות אמריקאיות-ישראליות משותפות.

והבעיה אינה נוגעת רק למזון, אלא גם לתרופות, מים ושירותים בסיסיים. על פי ארגון הבריאות העולמי, מה שמגיע לרצועה אינו עובר את 10% מהצרכים הרפואיים האמיתיים, בעוד שהמחנות הולכים ותופסים יותר מקום עם כניסת החורף. הפליטים מתמודדים עם גשמים בתוך אוהלים רעועים, והצפת כמה מהמחנות בשבועות האחרונים הייתה ביטוי בולט לנפילתה של התשתית ההומניטרית שנזנחה במכוון במצב של חוסר יכולת.

ולכן, השאלה המועקת ביותר היא: מהו אופיו של העתיד הנשקף לעזה?
עד כה, אין אף מסמך רשמי אחד שמבהיר את המתאר הכללי של העתיד הזה, ואין חזון שמוצג לפלסטינים שיהיה נושא לדיון או למשא ומתן. מה שמוצע להם הן ביטויים מעורפלים כמו "מערכת ביטחונית חדשה" ו"ממשל מקומי" ו"מנגנוני יציבות", מבלי הסבר לגבי טבע הממשל הזה או הכוחות שיפקחו עליו, ומדוע האם עזה תהיה חלק ממסלול פוליטי כולל או אזור ביטחוני מבודד בעיצוב אמריקאי-ישראלי.

עם העמימות הזו שומרת וושינגטון על יכולת מלאה לשנות כיוון בכל רגע. אם ישראל תזדקק לזמן נוסף, העמימות תתארך. ואם וושינגטון תחליט להעביר סידורים חדשים, התמונה תישאר מעורפלת עד לרגע שבו ההכרזה תהפוך לכך שנכפתה כעובדה קיימת. הפלסטינים לבדם מחוץ לחשבונות, תקועים בין הווה מדמם לעתיד שאין להם רשות לראות אותו.

מה שמתרחש היום אינו שיקום ולא דיון בדמות השלטון אלא פיתוח מחדש של מערכת ביטחונית-פוליטית שעשויה להימשך שנים רבות, ואולי חלופה לצורת הכיבוש הישיר. עם זאת, הפלסטינים נשארים מחוץ לכל מסגרת רשמית או בלתי רשמית המאפשרת להם לקחת חלק בעיצוב מאפייני המציאות הבאה שלהם.

העמימות האמריקאית אינה סתם מסך, אלא היא מדיניות. אלא אם כן מסך זה יישבר, וייפתח מרחב לדיון פלסטיני-אזורי אמיתי, תמשיך עזה לנוע לעבר עתיד שמעוצב רחוק מהאדמה ומבעליה, עתיד שמנחה את וושינגטון ותומכת בו עשרות מדינות מכניסת חדר תיאום ביטחוני שאיש אינו יודע עד כה מה יוצא ממנו, ולאן היא רוצה לקחת את הרצועה.