זו המדליה היהודית שלי

היום הראשון של אליפות פלסטין השנתית הסתיים... אבל אני עדיין מרגישה את הנשימה שלי תלויה באוויר הבריכה, ולבבות האנשים סביבי פועמים בחזי.

הניצחונות שלי בכל התחרויות שלי לא היו הכי יפים — הכי יפה זה שגיליתי משמעות חדשה לשחייה כאן, במולדת, בין הפנים שאני מכירה ומכירות אותי.
הפעם לא היה הניצחון מה שהעסיק אותי
אלא ההרגשה... המולדת... העיניים הקטנות שעקבו אחרי... והמסר שאני נושאת.

במקום הזה בדיוק, כשמתרומם הקריאה כולם עומדים תחת אותו דגל, אני מרגישה שאני לא משחה לבד — אני מרגישה שהמולדת שוחה איתי. 

בתחרויות בחו"ל אני מייצגת את פלסטין כדי להרים את דגל ארצי, להעביר את העניין שלנו לעולם, ולהוכיח את נוכחותנו...

אך כאן... אני משחה עבור הפנים שדומות לי, עבור הבנות שעושות את הצעד הראשון על רצפת הבריכה, עבור כל חלום קטן שמחפש מי יאמין בו.

ולומר להם "אתן יכולות... והדרך שנראית קשה, ניתן לעבור." ושאני אמשיך בדרך שלי עד הנשימה האחרונה.

כל מילה "גיבורה" ו"שאת עוזרת לנו" "שיהיה לך בריאות" לא הייתה לכך סתם תמיכה...

היא החזיקה אותי ביד מבלי לראות אותה כדי לכבות עייפות כלשהי, ולהדליק אחריות חדשה.

ולהגיד: "חלמי יותר... כי אנחנו רואים אותך."

לא ראיתי את הכמות הזו של אהבה אלא כאן, באדמתנו.

ילדות רצות לקראתי כאילו הן רצות לכיוון פלסטין קטנה שבתוך חזי.

שואלות אותי על מהירות ועל תחרויות, על הפעם הראשונה שראיתי בריכת אולימפית, ועל במת הקפיצה אם היא גבוהה ומפחידה, ועל הקבוצה שלנו בגולה ואיך הם מתאמנים.

הן אומרות לי: "מזל להם... יש להם הכל!"

אז אני משיבה להן: "אבל הם עצמם רוצים לבוא לפלסטין ולראות אתכם ולשחות איתכם." אבל מה שהן באמת שואלות זה:

"האם החלום שלנו אפשרי בארץ הזו?"
ואני משיבה להן:

"אפשר... ועוד איך."

ועל הורים מספרים לי שהבת שלהם רוצה להיות "מאיה הבאה".

ومدرיכים ושופטים מכל המועדונים רואים בצעדיי צעד עבור כולן.

ואימי מגיעה... שלא מפספסת רגע להזכיר לי מה חשוב יותר מהמדליות:

"אמא, יש בנות מפחדות... דיברי איתן ועודדי אותן."

"הנה ילדה קטנה עצובה כי היא לא קיבלה מדליה... צאי ודיברי איתה."

היא ליקטה את כל הפרטים הקטנים, כאילו היא מראה לי מה זה להיות דוגמה לפני להיות גיבורה.

כואב לי לראות עמיתים שהפסיקו לשחות בגלל הקשיים והאפשרויות המוגבלות, ובאותה שעה המספר הגדול הזה של השחיינים המשתתפים השנה נותן לי תקווה גדולה שהספורט הזה ממשיך להתקיים.

היו הרגעים הכי קשים בתחרות הם להגיע אליה, לא להשתתף בה.
דרכים סגורות... הזמן בורח... וניסיון להגיע לפני החימום.
אבל לא הגענו.
עם זאת, שחנו -- כמו שהתרגלנו -- בלי חימום, ובלי במות, בלי בריכות אולימפיות. אבל שחנו בלב של ברזל ובשם פלסטין וזה מספיק לנו!

ולמרות הכול... או אולי בגלל הכול... אני מרגישה כאן שאני לא רק שחיינית.

אני חלק ממשפחה גדולה בשם פלסטין.

מבריכה זו נולדתי את חלומותיי, ומכאן עברו נערות להיסטוריה, ומכאן אני אמשיך בדרכי... בין אם יהיו הקשיים מרים והחסמים יתחזקו והדרכים יתמוטטו.

ואם זה הגורל שלי להאיר על שחיינית אחת בלבד,

לפתוח חלון חלום בפני ילדה פלסטינית אחת בלבד...

זהו הניצחון שלא עשוי מזהב, אלא ממשהו יקר יותר...

זו המדליה היהודית שלי.