אני לוקח משנותיי ונותן לה…

תמיד שמעתי את השיר של רג'אב במא אלחמד שאומר: "אני לוקח משנותיי ונותן לה"! ואולם הייתי לוחש לעצמי תמיד ואומר: "אדם לא יכול לתת משנותיו למישהו, לכל אחד מאיתנו יש את הזמן המוגבל שלו, והוא לא יכול לנהוג בו".

אתה יכול להעניק מתנות מכל צבע וצורה ועלות, אך לא משנים וימי חייך; אינך יכול להעניק למישהו, אפילו לא דקה אחת.

גיליתי מאוחר יותר, לאחר חוויה חיים, שרג'אב במא אלחמד היה צודק, ושהאדם יכול לתת משנותיו אם הוא רוצה, ורבים פעמים, הוא מוציא משנותיו בניגוד לרצונו.

כאשר חבר שואל ממך להקדיש משעתך שעה לבחון חומר שכתב, לדוגמה, ומבקש ממך לעזור לו לסדרו, אתה הענקת משנותיך שעה או שעות לחבר הזה. וכאשר אתה נוסע לעבודה כלשהי, ונחסם בפקק תנועה במשך יותר משעה, אתה הענקת לרחוב שעה משנותיך.

הפקקים הפכו למגפה קשה, גונבת שעות מחיינו בלי חשבון.
אני מאמין שיש כאן חוסר גדול שעליו צריכים להתחשב המנהיגים במשרד התחבורה, אלו שמתכננים ומבצעים את העבודות האלה. ישנם כאלה שמבזבזים משנה נוספות על הכביש בגלל הפקקים, ואחרים עשויים לבזבז שעה וחצי ללכ מגאון ובחזרה, ועוד יותר מזה בפקקים שהפכו למצב נורמלי בארץ, אפילו בכבישים המהירים.

מי שבזבז שעה וחצי ביום בפקקים, זה אומר כ-550 שעות בשנה, שזה 23 ימים משנותיו בשנה אחת. זה אומר מיליוני ימי עבודה, בנוסף להפסדים הכספיים הגדולים הנובעים מדלק שבזבזים במהלך הפקקים, והאיחור בהגעה למקומות העבודה או לפגישה כלשהי.

אך המסוכן יותר מההפסדים הכספיים, הוא המצב המרגיז השורר בכבישים. כולם שנחסמו בגלל הפקקים מחפשים יציאות ודרכים אחרות קצרות יותר, וכל פעם שיש להם הזדמנות להאיץ את הזמן, הם לוחצים על דוושת הגז יותר כדי לסגור את הפער בזמן שנוצר בגלל הפקק. ולכן, אחרי שיצאו מהפקקים, איך אלפים מכוניות מתנהגות כמו טילים חוצי ערים, מנסות לעבור את האור לפני שהופך מאדום לירוק, ממושבים רחוקים או לעקוף כמה משאיות ומכוניות לפניהם, ומאחוריהם יש מי שמבריקים להם את אורות מכוניתם כדי שיסימו לפנות הצידה כי טיל אחר מגיע מאחוריהן. לכן, הן נאלצות או להכריחן להאט, או להימלט מפניהם ולהקנות להם את הדרך.

אתה שומע מהרדיו חדשות על מצב הכבישים, הם מזכירים עשרות צמתים בכבישים שיש בהם לחצים תחבורתיים, עד שכאילו כל המדינה נמצאת במצב חסום.
מוזר שסובל מדינה שמתקדמת מאוד ברמות העולם בתחומים חשובים כמו תעשיות מדויקות, אך נכשלת בפתרון בעיית התחבורה.

כישלון זה לא רק בין הערים ובכבישים הראשיים, אלא גם בתוך הערים והכפרים. מבחינת הערים הערביות, עליך לקוות ולראות. זה בזבוז חמור בכל מובן המילה של זמן והעצבים.

כאשר מתחילים שלב עבודות בכבישים הפנימיים, הן לוקחות תקופות לא סבירות, חלקן מגיעות לשנים.

תוסיף על כך את המהמורות בכבישים שלנו, שהוקמו כדי להכריח את הנהגים להוריד את מהירותם, אך רבות מהן נעשו באופן אקראי ומבולגן, כאילו מי שהקים אותן רוצה שהמכוניות יעמדו ולא יתמתנו, ואפילו בכמה מהן להישבר. על אף קיומם של קריטריונים ידועים למהמורות הללו, אתה נוגע לעיתים רחוקות למצוא אותן בכפר ערביה. והרשויות המקומיות נושאות באחריות, כמו גם התושבים.

מישהו טוען שהנהג הערבי, במיוחד הדור הצעיר, זקוק למהמורות הללו! כי הם לא מקפידים על המהירות המותרת במקומות המאוכלסים!

נכון, אבל מה אחרי המהמורה? האם הם לא יימנעו מהמהירות שוב?
כן, אנחנו זקוקים למהמורות, אך לפי הקריטריונים המקצועיים.

זה מפנה אותנו לאתיקה של הנהיגה וההתנהגות בכביש, וזה לא פוטר את המנהיגים מהכאוס הממשיך שנים כדי להחזיר את האספלט או להרחיב רחוב, עד שהגעה לכמה כבישים הפכה לגרום לסבל ממשי לאנשים.

נוסיף על כך כי רבים מהנהגים לא מכירים את האזורים התנועה בתוך הערים הערביות, ולא נדיר לראות מכוניות נוסעות בכיוון ההפוך, במקום לעשות מעגל גדול סביב הכפר כדי לעבור מרחק מאה מטרים.

זה יפה להקדיש שעות מתוך חייך לחברים שלך, וימים, וחודשים, ושנים לבני משפחתך, אך בזבוז הזמן שלך והעצבים שלך בפקקים, וההמתנה הארוכה בגלל תכנון גרוע וזמן ביצוע של הרחבת כביש, זה אבסורד.