אבו עמאר...הרעיון שלא מת

בזכרון היציאה לא מתעצב יאסר ערפאת, אלא אנו משמיעים את זכרון מדינה שלמה, שכן האיש לא היה רק מנהיג פוליטי, אלא היה حالة של תודעה קולקטיבית רעיון שנשפך בורג חדרי הפלסטינים כשם שהנהר זורם בעמקו. אבו עמאר היה יותר משם, יותר מכאפיה שחור ולבן. היה הפנים שדומות לארץ והקול שדומה לרובה כאשר הוא שר על החיים.

האמין באלוהים כמו שהאמין בעמו והאמין כי אם האמונה לא מתורגמת לפעולה למען החירות, היא חסרה. הוא אמר יום אחד: "אימוני עמוק באלוהים ואימוני עמוק בעמי ובאומה הערבית והאיסלאמית ובכל החופשיים בעולם." מילותיו לא היו סיסמאות, אלא היו מפה לחלום פלסטיני עיקש שציירה את קווי המאבק והאירה את דרכי המהפכה בחשכת הגלות והכיבוש.

הוא ראה במהפכה לב פועם יותר מאשר רובה רועש, ואמר: "זו לא רובה, שאם הייתה רובה, הייתה נתיב חטוף. אלא היא דופק של משורר, ורישום של אמן, ועט של סופר ויד של מנתח ומחט של נערה שמקשרת חולצת לוחם. כך הפך ערפאת את המהפכה לחיים, את המאבק לתרבות ואת ההתנגדות למעשה אנושי בעל שורשים עמוקים.

ערפאת לא היה מתבצר מאחורי תארים ולא פנה לאנשים ממגדלים גבוהים. היה תמיד בין עמו, הולך במחנה כשם שהוא הולך בארמון, משתף את האנשים באוכלם ובחלומותיהם ושואב מעיניהם סבלנות שאין לה תום. הוא היה המנהיג שאמר: "אל תצעקו לי, אלא צעקו לפלסטין" וכשהאנשים האחלים את שמו, הוא ענה בחיוך שאומר הכל: "אני מכם ולמעןכם אני חי."

הכאפיה שלו לא הייתה תכשיט לראש, אלא דגל לאום שמתנוסס על כתיפיו. הוא נשא אותה בכל אסיפה כדי לומר לעולם: "זו פלסטין וזוהי זהותה שלא נשברת". בכך נכנס לכל בית פלסטיני ולכל זיכרון ערבי, עד שהפכה לסמל עולמי לחירות.

ערפאת לא היה לבד בדרך המהפכה, אלא הקיף את עצמו בדור של גאונים: אבו ג'יהאד, אבו איאד, סעד סאיל ומאגד אבו שראר ושאר בני הסערה שהקנו למורשת המהפכה כוח בחלום ובדם. עמם הרעיון הלך ותפוס, והפרויקט הלאומי התקן, ודגל הונף כל פעם שהרוח ניסתה להפילו.

הוא האמין בירושלים כמו שהמאמין מאמין בתפילתו ואמר זאת באופן ברור כמו השמש: "ירושלים היא בירת מדינת פלסטין הנצחית". ומי שלא אוהב, שישטוף את ים עזה, לא הייתה זו סיסמת אתגר, אלא הייתה זו הצהרה על הזהות והזכות וכרית מחייבת שאינה מתפשרת. הוא התעקש על הזכות לשוב לא ניתנה מאף אחד, אלא היא הבטחת דם לשהידים וארץ. הוא אמר זאת בעוצמה שאינה מכירה בהשתעשע: "אין זכות למי שיתכחש לזכותכם לשוב לבתיכם."

ברגעי הייאוש שעברה המהפכה, אבו עמאר קם כמו שגזע זית קם אחרי הסופה ואמר בביטחון שאין להיכשל: "המהפכה שלכם הזו נוצרה כדי להישאר ולנצח, והיא תנצח בין אם הזמן מתארך או מתקצר." וכשהוא ניבא כי ג'נדה מאומה שלנו או פרח מהמנחם שלנו ירים את דגל פלסטין על הכנסיות בירושלים ומינרניים שלה, הוא לא חלם, אלא ראה בראיית מי שיודע כי אם החלום אמיתי, הוא הופך לייעוד.

הוא היה אדם לפני שהוא היה מנהיג, והיה צוחק על אף כל הצער. בבדיחותיו היה מסתיר את כאב המחנה, ובחיוכו שוכן היסטוריה ארוכה של מצור וכישלון, אבל הוא לא הכיר בייאוש, אלא לימד אותנו שהמהפכה לא מתה ושאין לשכוח את الوطن.

הגוף הלך בנובמבר כבד בעצב, אך רעיון נשאר נע בין אותנו. הכאפיה נשארה והקול נשאר והאמונה כי פלסטין תחזור. כי המנהיג שחי למען פלסטין לא יכול למות, כי הוא לא היה אדם חולף, אלא מצפון של אומה שלמה.

שלום עליך, אبا עמאר, בזכרך שלא מזדקן ובנוכחותך שלא נעלמת. שלום לגבר שהפך חלום לבדל והנכבה להתעוררות והייאוש להבטחה לחירות. שלום לרעיון שלא מת.