הדמוקרטיה אינה מתאימה לנו?

לעיתים קרובות אנו קוראים או שומעים את המשפט: "הדמוקרטיה אינה מתאימה לנו, ואינה ראויה לנו, אנחנו הערבים, ושאף דיקטטור לא הצליח לשלוט בערבים". וחלק מהאנשים מדברים על "הדיקטטור ההוגן".

מחשבות אלו מתבססות על כך שהערבים שייכים למשפחות, שבטים וקבוצות אתניות מגוונות, שמתאגדות לטובת האינטרסים שלהן גם אם זה מתנגש עם אינטרסים של אחרים, ולא ניתן ליישם דמוקרטיה מול המון שמסרב לקבל את השונה, גם אם הוא טוב יותר, הבחירה היא תמיד קודם כל של בן השבט.

ישנה השקפת עולם שהתקיימה במשך עשורים, המפרשת שהערבים לא מסוגלים לחיות בשיטה דמוקרטית, וששיטה זו היא זרה להם ואינה מתאימה להם. ונשאלת השאלה: מהי האלטרנטיבה? האם השלטון המלוכני עדיף? ואיזה סוג של שלטון מלוכני? והאם כולם המלכים שווים?

ואולי הרפובליקה היא הטובה ביותר? הרפובליקה שראינו איך היא הפכה למלוכה, והחלה לתכנן להוריש אחד מהבנים שלו לתפקיד הנשיא אחריו, כמו חוסני מובארק, סדאם חוסין, חאפז אסד, עלי סלח, מועמר קדאפי, עד שהתפוצץ "האביב הערבי", שהחל בתוניס, והצליח העם שלה להתחיל מסלול דמוקרטי בשנת 2011 לאחר בריחתו של בנעלי.

בשנת 2014 אושר בתוניס חוקה דמוקרטית המבטיחה חירויות ומפרידה בין הרשויות, אך קייס סעיד חזר למעשים הדיקטטוריים שלו בשנת 2021, ודיכא את מתנגדיו.

האם שלטון הצבא הוא הטוב ביותר? כאשר אחד הקצינים מתנגד לשלטון, ומקים מועצת מרד וממנה את עצמו לנשיא זמני, ואחר כך הוא מאריך את תקופת נשיאותו, ודיכא במהלך הזמן את המתנגדים והוציא להורג את ידידיו מהיום הקודם כמו בשלטון של סיסי, ולאט לאט הוא כופה על מועצת העם את זכויותיו לניהול שלטון שלישי ורביעי, ולבסוף לכל החיים!

הניסיון ההיסטורי מראה שכל עם, מכל מקום, לא נולד דמוקרטי מטבעו, אלא הדמוקרטיה נבנתה דרך מאבקים ארוכים, ושלבים של למידה, טעויות ורפורמות, שהחלו מאתונה הקדומה, ועברו אצל הערבים לאחר האסלאם דרך השורע, עד שמגיע מעאויה בן أبي סופיאן ומוריש את בנו יזיד, ומחזיר את המלוכה לאחר שנים רבות של שורע שנראה דמוקרטי למחצה, אך תחת השם "אימرات המאמינים".

אירופה חוותה מאות שנים של מלחמות אזרחים, עריצות ואדמות, לפני שהתייצבה על הדמוקרטיה שאנחנו רואים היום. ודמם של עשרות מיליונים מאזרחי אירופה נשפך במלחמות אזרחיות על השלטון.

המהפכה הצרפתית בשנת 1789 הכריזה על זכויות האזרח, ובשנת 1792 בוטלה המלוכה והוקמה הרפובליקה הצרפתית הראשונה. המדינה חוותה מצב של כאוס פוליטי, ונפוליאון תפס את השלטון בשנת 1799 כדיקטטור, והחל במבצעים שהעלו את מניין הקורבנות באירופה ומעבר לה.

צרפת חוותה הפיכות וקשיים, משלטון לרפובליקה ואחר כך לאימפריה, ואז שוב למלוכה, ואז לרפובליקה, והחלה היציבות היחסית שלה בשנת 1870. וזה היה בשנת 1914 שצרפת ייבאה 11 מיליון קילומטרים רבועים ברחבי העולם, והייתה בשליטה על יותר מ-60 מיליון בני אדם במושבות, מנצלת את תושביהן ודוכאת אותן באכזריות. ו"הרפובליקה החמישית" היא השיטה הנוכחית שהוקמה על ידי שארל דה גול בשנת 1958.

בספרד, נהרגו ונפצעו כ-מיליון בני אדם במלחמת האזרחים בין 1936 ל-1939 בין הרפובליקנים לדיקטטור פרנקו, שניצח את הרפובליקנים בסיוע גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, ואז החל בנקמות מכלפי מאות אלפי ספרדים, והמשיך להיות דיקטטור עריץ עד שנת 1975, שבסופה הוכרזה ספרד כ"מלוכה חוקתית פרלמנטרית", שבה המלך אינו יכול להתערב בפוליטיקה באופן עצמאי.

כמו כן, היבשת האמריקאית חוותה הפיכות ודיקטטורות נגררות בעקבות הקולוניאליזם, מהפכות, ושפך דם, לפני שהתפתחו למערכות אזרחיות נשיאותיות המתפרסות בסוגי דמוקרטיות בין אחת לשנייה.

ובצ'ילה, פין משך את הנשיא הנבחר סלבדור איינדה, ונרצחו אלפי אנשים, ונכלאו כ-300 אלף בני אדם בין השנים 1973 ל-1990.

המאבקים במזרח הרחוק, והמלחמות האזרחיות על השלטון בצ'ין, יפן, קוריאה, וויאטנם, העלו למיליונים בקרב.

לכן, לא מדובר ב"גנים" או ב"מנהגים ערבים", כמו שחלק מהאנשים מנסים לשכנע את עצמם ואת האחרים, אלא מדובר במבנה פוליטי, כלכלי ומוסדי שניתן לפתח עם הזמן.

אמת שהמבנה השבטי או המשפחתי יכול להשפיע על הדרך שבה מתבצעת הפוליטיקה, משום שהוא נשען על נאמנות אישית יותר מאשר נאמנויות מוסדיות, אבל זה אינו אומר שדמוקרטיה אינה אפשרית אצל הערבים, אלא שהיא דורשת עיצוב מיוחד שמתאים לסביבה החברתית בכל מדינה ערבית או שאין היא ערבית.

במובן אחר, אין צורך להעתיק את המודל המערבי של הדמוקרטיה על כל פרטיו, אלא להמציא מודל שמתאים לחברות הערביות ולייחודיות של כל אחת מהן.

האמירה ש"ערבים לא מתאימים אלא לדיקטטור" היא הפשטה מסוכנת וביטוי למצב של תסכול. ייתכן שהשלטון העריץ יושג סוג של "יציבות שטחית", אך היא זמנית, והיא מונעת את התפתחות המוסדות הפוליטיים, שולטת עליהם ומפכה אותם לכלים לשירותו, וגורמת להיחלשות חברתית שיתפוצץ בקרוב או רחוק, ולעשות את המדינה תלויה באדם אחד, שהוא ריבונותו, שלרוב סובל מאובססיה של כוח.

כל הניסיונות ההיסטוריים מאשרים כי היציבות האמיתית אינה נבנתה אלא על שיתוף ושקיפות, כלומר על לב הדמוקרטיה.

הערבים אינם שונים מאחרים, והנושא הוא עניין של זמן, והעמים הערבים יחזיקו בחירותם ויממשו את זכויותיהם האנושיות למרות העריצים בכל סוגיהם והכינויים שלהם.