ניצחון זאחרן ממדאני ומשבר המחשבה הפוליטית הערבית

(להיות (מוסלמי) לא מעניק לך עדיפות על פני אחרים)
כן, אנו מרגישים שמחה על ניצחונו של זאחרן ממדאני, השמאלן הדמוקרטי, על מתחרהו הרפובליקני בעיר ניו יורק, לא רק בגלל שהוא ממוצא הודי-מוסלמי אלא גם בשל עמדותיו המתקדמות המתנגדות לנשיא טראמפ, ולאור תמיכתו בעניין הפלסטיני ולכך שניצחונו עשוי לשפר את מצב המיעוטים במערכת הפוליטית הפנימית של ארצות הברית. ואני תמה על אלה שהשתעשעו בניצחונו של זאחרן ממדאני אך ורק כי הוא מוסלמי! בהקשר הזה אין להגזים בהנחה על ניצחון זה, כי כל נשיא או מושל מדינה הופך לחלק מהשלטון האמריקני ומתחייב למדיניותה, בלי קשר למוצאו החברתי או דתו. כמו כן, באותו הזמן ייתכן שהוא ישלח מסר שמהדק את דימוי אמריקה כדמוקרטית, והוויכוח בינו לבין הנשיא טראמפ אינו קשור לעניין הפלסטיני אלא למחלוקות פוליטיות מסורתיות בין המפלגות הרפובליקנית לדמוקרטית לגבי סוגיות פנימיות אמריקניות. אין לשכוח כי הנשיא האמריקאי הקודם אובמה (אבו חוסיין) היה ממוצא מוסלמי ובתקופת שלטונו התרחש כל הרס וחורבן בעולם הערבי ולא הועיל דבר לא לערבים ולא למוסלמים ולא לעניין הפלסטיני.

המחשבה הפוליטית הערבית העממית, הנשלטת על ידי תרבות ערבית-מוסלמית מהעבר, הפכה לעם הנחנק במשבר החברתי, תמיד זוכרת את (העבר המפואר) של התרבות הערבית-מוסלמית כפיצוי נפשי על ההתקפחות וחוסר היכולת לעמוד בקצב הציביליזציה, או מתגאה בכל הישג של מוסלמי או ערבי שמצטיין בעולם המערבי ובזכות מדעי המערב מפרשים זאת כניצחון לאסלאם ולמוסלמים.

 זה שלאדם יש זהות (מוסלמית) בירושה או שמוצאו מוסלמי או שהוא עוקב אחרי האסלאם בצורה פורמלית, לא מעניק לו בהכרח עדיפות על פני אחרים שאינם מוסלמים. תפקיד המפגש עם סמים, מועדונים ובתי כלא במדינות הערביות והאסלאמיות מתמלא במוסלמים ומוסלמיות, ורבים מהם לא מפסיקים להתפלל לצום ולחוג לבית אללה אם יוכלו לכך. כמו כן, רבים מכובדי ונבחרי האומות הערביות והאסלאמיות, הן מהעבר והן מההווה, הם מושחתים, רודנים ורוצחים כלפי עמייהם, ובכל זאת לא השאירו הזדמנות דתית או תפילת יום שישי שבה לא היו בחזית!
 להיות מוסלמי או שהמדינה תהיה מוסלמית לא מעניק להם או לה את העדיפות והייחודיות על פני אחרים, ובמיוחד בשדה הפוליטי והציביליזציוני, ואין לשכוח את האמרה הנודעת של השיח' מוחמד עבדו כשנסע לכנס בפריז בשנת 1881 ולאחר מכן חזר למצרים, שאמר את יאתו הנודע: "הלכתי למערב ומצאתי מוסלמים ולא מצאתי אסלאם, וכשהחזרתי למזרח, מצאתי אסלאם אך לא מצאתי מוסלמים".

לדוגמה: מה מועיל לנו, לאסלאם ולמוסלמים ואף לעבור האנושות מהמפלגות האסלאמיות כמו האחים המוסלמים ועד אל קאעידה, דאעש, אנסאר בית אל מקדס, בוקו חראם וכדומה? האם האסלאם של המדינות האסלאמיות כמו ניגריה, סומליה, בנגלדש, אלבניה ואפילו רוב המדינות ה-57 השייכות לארגון הכנס האסלאמי נותן להם את העדיפות על המדינות והעמים שאינם מוסלמים? האם לא עמדות חלק מהמדינות והמנהיגים שאינם מוסלמים כמו קולומביה ווונצואלה כלפי העניין הפלסטיני הן יותר מכובדות ומצדקות לצדק של העניין הפלסטיני ואנושיות יותר מעמדות מדינות ומנהיגים ערבים ומוסלמים?

ואני חוזר על מה שכבר כתבנו עליו בהרחבה לפני יותר מ-30 שנה ובעיקר על מחקרנו שכותרתו: (גבולות זיכרון הקדוש בעניינים דוניאליים - הערות מדרשיות) שפורסם בכתב העת העתיד הערבי מספר 180 בשנת 1994 שיצא מביירות, ותמציתו היא שהאל הוא ניטרלי בעניינים פוליטיים וכי הרבה עדכוני האל לא מצביעים על כך שאנחנו הנבחרים אצלו והקרובים ביותר אליו.