המלחמה בעזה... וחיזוק מצרים

אין שום ספק שהמלחמה בהשמדה נגד רצועת עזה חורגת במטרותיה ובמימדיה מגבולות הפעולה הצבאית הישירה או מהמענה על ההתקפה של 7 באוקטובר 2023; היא חושפת במהותה שינוי אסטרטגי רחב יותר שמטרתו לעצב מחדש את הנוף הפלסטיני והאזורי כולו.

המלחמה לא ניתנת להבנה אלא בהקשר לתפקיד האמריקני העמוק בהכוונת מסלולה הפוליטי והשטחתי, יחד עם המאמצים הישראליים המתמשכים לקבוע מציאות חדשה שתשמש את הפרויקט ההתיישבותי שלה לאורך זמן. במובן זה, המלחמה אינה עוד פשוט קרב, אלא הפכה לכלי להנדסת המבנה הגיאופוליטי של האזור ולחלוקת מרכזי הכוח בו, כולל השוליות ההיסטורית של התפקיד המצרי בניהול הנושא הפלסטיני.

במסגרת התוכנית הכללית של טראמפ, הכוללת סידורי ביטחון חדשים והצמדה לשליטה על המעברים, מנסה ישראל למעשה לפצל את רצועת עזה מהמירח הגיאוגרפי של מצרים ולהפוך אותה לישות מבודדת שאינה במגע עם העולם החיצוני אלא דרך שעריה היא. צעד זה لا يمكن לראות אותו כצעד ביטחוני בלבד, אלא כחלק מפרויקט אסטרטגי כולל שמטרתו לגזול את קלפי הכוח מידי קהיר ולהקטין את תפקידה המסורתי בניהול הסכסוך הפלסטיני ובמאזן המשא ומתן העתידי. זהו מה שמסביר גם את כעס ישראל על החלטת ארצות הברית לאפשר הכנסת ציוד מצרי לרצועת עזה להשתתפות בעבודות חיפוש אחרי גופות ההרוגים.

כך, המלחמה בהשמדה נגד עזה אינה עוד תגובה ל-7 באוקטובר, אלא הפכה לתחנה מכרעת בפרויקט אמריקני-ישראלי שמטרתו לעצב מחדש את המפה הפוליטית והאזורית, ולקבע מערכת חדשה שמבטיחה לישראל את עליונותה הביטחונית והדמוגרפית תחת פיקוח ישיר של ארצות הברית.

בהקשר זה, השליטה הישראלית בעיר רפיח במהלך מלחמת ההשמדה נחשבת לרגע מכריע שלא ניתן לקרוא אותה כצעד צבאי גרידא, אלא כמימוש בפועל של מגמה אמריקנית שמטרתה לעצב מחדש את קווי השליטה והמעבר והקשר באזור הגבול. ארצות הברית, המנהלת את פרטי התמונה הפלסטינית-ישראלית ברמת התערבות גבוהה, דחפה את צה"ל לקראת צעד זה כדי להבטיח את ההפרדה הגיאוגרפית בין עזה למצרים, דבר שמחליש את קהיר פוליטית ואסטרטגית ומקטין את יכולתה להשפיע על הסדרים שאחרי המלחמה. כך מתפתחת רצועת עזה למרחב סגור הכפוף לפיקוח ביטחוני ומנהלי ישראלי מלא, בעוד שברצועה מתבצע שינוי במבנה בהתאם לחזון האמריקני לסדר מחדש את האזור.

קהיר מודעת לסכנה שבדבר, שכן היא רואה בעזה את הגבול הגיאוגרפי והביטחוני הישיר לגבולותיה המזרחיות. שליטה ישראלית מלאה על הרצועה משמעותה למעשה הקמת אזור מגע ישיר בין מצרים לישראל, דבר המוביל להיווצרות אפשרות להקמת אזור חיץ בתוך השטחים המצריים מבלי לגלם את הביטחון, דבר המהווה פגיעה ברורה בריבונות המצרית ואיום אסטרטגי ארוך טווח. לכן, מצרים מתעקשת על הצורך בניהול פלסטיני ברצועה – בין אם באמצעות הרשות הלאומית או בצורה פלסטינית של הסכמה – מתוך כך שהיא משמשת כחומת הגנה פוליטית וביטחונית שמגנה על גבולותיה ומונעת מתקן ישראלי להתרחב עד שער רפיח. העובדה שהרצועה מנוהלת בידי הפלסטינים מהווה עבור מצרים צורך קיומי שמבטיח לה את המשך תפקידה האזורי בניהול הנושא הפלסטיני ושומר על ביטחונה הלאומי מפני השינוי הגיאוגרפי שעשוי להפוך את עזה להמשך של ההשפעה הישראלית על גבולות סיני.

כנגד רקע זה, מתעוררות אינדיקציות שטחיות לכך שישנה תכנית להקמת דגם חדש לחלק את הרצועה לשתי אזורים ברורים: הראשון ידוע כ"האזור הצהוב", שהוא טווח שבו צפויות להתחיל פרויקטים של סיוע ושיקום תחת פיקוח בינלאומי ואולי ערבי. והשני נותר תחת ההשפעה של חמאס להציגו לערבים כמרחב שמעוניין במנהל אנושי או ביטחוני. חלוקה זו אינה נראית סופית, אלא מייצגת שלב ניסי בפרויקט להנדסה מחדש של הרצועה העובר על פני כל פתרון פוליטי כולל, ומטרתו במהות לגזול את העניין מהיבט הלאומי ולהפוך אותו לתיק מנהלי שמנוהל על ידי צדדים חיצוניים.

בעומק, ארצות הברית אינה שואפת להסכם פוליטי אמיתי כפי שהיא שואפת לעצב הנדסה חדשה לאזור שתשמור על יציבות ישראל ותסדר את האוכלוסייה והגיאוגרפיה בהתאם לאינטרסים שלה. המטרה אינה להקים מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות, אלא להפוך את הפלסטינים לקבוצת אנשים ללא הגדרה גיאוגרפית או פוליטית ברורה, המתקשרת עם העולם דרך ירדן שבWest Bank, ודרך מצרים – או חלופות אחרות – בעזה, בעוד ישראל נשמרת למעשה בכל המרחב המוצא שבין הנהר לים.

תפיסה זו אינה משחזרת את ניסיון 2007 בWest Bank, אלא מבססת דגם חדש המבוסס על שותפות אזורית סלקטיבית עם כמה מדינות ערביות, שיביאו תפקידים לוגיסטיים או אנושיים בניהול הרצועה, בעוד שישראל שומרת על השליטה הביטחונית והפוליטית המוחלטת.

וושינגטון מהמרת על כך שהסידור הזה יבטיח לישראל יציבות פנימית, מפחית את הנוכחות הפוליטית הפלסטינית עד למינימום. בהקשר זה, המלחמה הופכת לאמצעי לחלוקת האוכלוסייה ולחידוש הגדרות היישויות, ולא לסיום ההתנגדות או להשגת הסכם.

מה שמתרחש אפוא אינו סתם מלחמה, אלא פרק חדש של פרויקט קולוניאלי מתחדש שמיוצר באמצעות כלים רכים ובשיח מוסווה. שכן בעוד שהמלחמה חושפת את הפנים העירומות של הפרויקט הישראלי, היא גם מציבה בו זמנית את הפלסטינים והערבים בפני מציאות חדשה שמוסרת את ארצות הברית עצמה, כמחליטה האמיתית והמפקחת על הסדרת האזור. ואם התכנית האמריקנית-ישראלית מכוונת למנוע את הממד הגיאופוליטי של הנושא הפלסטיני, האתגר היום טמון ביכולת מצרים והעולם הערבי לשבור את המסלול הזה, ולהחזיר את היוזמה דרך יוזמה פוליטית חלופית שתחזיר את הממד הערבי והאזורי החיובי לעיצוב הנוף הפלסטיני בהתאם לאינטרסים הפלסטיניים.