סיום שלב והתחלה של אחר... והסקירה הנדרשת

אין שניים המשלימים על כך שאיננו חיים בסיום הסכסוך בפלסטין, אלא בהתחלה של שלב חדש של סכסוך קולוניאלי דמי המתרחש כבר יותר מהמאה ועשרים שנה. תוצאות כנס شرم الشيخ – או ליתר דיוק ההצגה שלו – אישרו שזה לא היה הפסקת מלחמה והרחבה והגמוניה, אלא סידור מחדש של הכלים והמטרות שלה. ישראל חידשה את התקיפות שלה והתקפותיה על נקודות מסוימות ברצועה מתוך תירוץ ה"ביטחון" עצמה שאיבדה כל אמינות, בעוד שאין באמירה של עבד ההשמדה דונלד טראמפ איזכור של זכות העם הפלסטיני לקבוע את גורלו, מה שמוכיח שארצות ערב שוב נכנסות למסלול פוליטי או לא פוליטי אינסופי סביב "הפתרון". وبالتالي, העם הפלסטיני ואם נכבו הלאומיים עומדים בפני מבוך חדש, אך זה יכול להיות הזדמנות מתאימה לשוב לאיזון ולתפוס את ההגה של הדרך הנכונה.

הסכם הפסקת האש הוא לא סוף לאסטרטגיה של השמדה, ולא מהפך במחשבה הציונית, אלא סגירה של פרק השמדה מחריד שארך שנתיים, לקראת שלב חדש של השמדה איטית ופחות רועשת. ההשמדות הבאות לא יהיו בהכרח פיזיות או המוניות, שכן האימפריה האמריקאית ובני בריתה הבינו שקבוצת הרוצחים שמנהלת את ישראל הפכה למעמסה על תוכנית החזרת ההשפעה החיצונית. ולכן, הדגש יהיה על השמדה פוליטית והכוונת מנהיגים וא activists, בעוד שהאתגר הגדול ביותר בפני מערכת ההשמדה הוא כיצד להתמודד עם התפשטות הציבורית העולמית הנגדית לקולוניאליזם ועם פסקי הדין של בתי המשפט הבינלאומיים שהחלו להקיף את ישראל מבחינה מוסרית וחוקית.

העדיפות עבור תושבי עזה, ולכל עמדותינו, היא להפסיק את מלחמת ההשמה שצרכה את הקטנים והגדולים, וליתן מאות אלפים רגע להפסיק לנשום, ולבכות על יקיריהם, בתיהם וחלומותיהם. זו לא רק הפסקה אנושית לאחר הגהנום, אלא גם הישג אסטרטגי שחידל את מימוש תוכנית ההגירה והעקירה, שהיתה מטרה מובהקת של ברית ההשמדה האמריקאית-ישראלית. והגורם המכריע לכך הוא העמידה המופלאה של עזה ומאבקה הייחודי.

ובכל זאת, הסיבוב הזה, החמור ביותר בתולדות ההתעמתות הפלסטינית-ציונית לא יצר מהפך במאזן הכוחות, אלא חיזק את עליונות המערכת האמריקאית-ישראלית על פלסטין והאזור, מבלי להשיג הכרעה אמיתית. ישראל כשלה בהשגת מטרותיה הגדולות, ובראשן השמדת חמאס, שעדיין מסוגלת לשמור על הביטחון הפנימי ולשלוט בשטח. ולכן ישראל, עם שני אגפיה השלטוניים והאופוזיציוניים, תישאר לא שקטה ודואגת, מחפשת סיבות חדשות להוביל התקפות על עזה, כפי שהיא עושה בלבנון ובסוריה.

הכישלון הגדול ביותר של נתניהו הוא להחיות את הסוגיה הפלסטינית ולהחזיר אותה לראש סדר היום העולמי, לאחר שהוא בילה את שנותיו הפוליטיות בניסיון לקבור אותה. כי לא משנה מה מחזיקה ישראל מכלי הכוח, היא הפכה לאי-מסוגלת מול המהפכה המוסרית והידענית העולמית, שהשקיפה על טבע הפרויקט הציוני כתנועה קולוניאלית גזענית, ואחת התנועות הנוראיות ביותר בהיסטוריה. הפגם המוסרי העמוק במערכות המערב ומנהיגים שלהן נחשף, והגנה מוסרית שהעניקה לישראל הגנה במשך זמן רב קרסה. ומכאן, הנזק שנגרם למוניטין הבינלאומי שלה לא ניתן לתיקון, זוהי הפסד אסטרטגי אשר הפך להסכמה גם בין תומכיה. ואין שום סיכוי להחזיר את מעמד ישראל או למנוע את תהליך ההדרה.

לאור העובדות הללו, עומד האינטלקטואל הפלסטיני, ולצידו הנכבים הפוליטיים והאינטלקטואליים, באי ודאות. כיצד אפשר להפוך את הרגע הדמיוני הזה להזדמנות לעמידה ולבנייה מחדש? המשימה קשה ומפוספסת, על אף המאמץ העצמאי הכנה. מה שהופך את המצב למורכב עוד יותר הוא התפשטות בפיצול – לא רק בין שלטון אוסלו למאבק, אלא גם בין האינטלקטואלים עצמם, המחלוקים על משמעות הניצחון וההפסד, ועל הערכת תוצאות הסיבוב הזה. כאן יש להבחין בין הבדלים ביקורתיים בונים והכרחיים, לבין עוינות אידיאולוגית עיוורת מצד כמה אינטלקטואלים נגד תנועת המאבק; אותם אימות שהרגו את עצמם באמצע ההשמדה, בעוד שהסתפקו בביקורת רכה על שלטון אוסלו שנפגש במן עם העמדה הציונית-אמירתית.

המיזמים הלאומיים העצמאיים, שבראשם עומדים לאומנים ישרים, מחזיקים בתכניות לתיקון חשובות, אך לא יצרו עדיין מהפך איכותי, מסיבות רבות; ביניהן סיבות אובייקטיביות הקשורות לסביבה הדכאנית והפיצול ולמה שהשאירו מתוך סחף חברתי, וסיבות סובייקטיביות הקשורות לחולשה במבצע ובדמיון פוליטי. אולי האנשים זקוקים לדוגמאות מנהיגות חדשות: חכמות, יצירתיות, המסוגלות להניע את ההמונים, ומדברות עם הדור החדש שנדחה או נסוג מהעשייה הלאומית. ובאמונתי, שזה לא רחוק.

לא ניתן לצפות מהשלטון שום סקירה או התעוררות, לאחר שלושה עשורים של שקיעה בהצלה עצמית על חשבון האינטרסים של الشعب. הם התעלמו מהקול של עמם, והשתתפו עמוקות בתיאום הביטחוני, גם במהלך מלחמת ההשמדה, וגינו את המאבק בפומבי, מחכים לחזור לעזה, אך לא הבינו שבני הברית שלהם משלטון ישראל הלכו בלי חזרה, ושהישראל השתנתה מהותית, ושהשלטון כיום הוא אני של משטר משיחי שטבע בתוך המחשבה ההשמדה, שהעמיקה את רגשי רוב הקהל הציונית. ולכן, השחרור או השחרור נתפסים שוב בפרספקטיבה ההיסטורית, ולא בשינוי מהיר. זהו דבר הכרחי שעלינו להבין כולנו, כי מה שדורש את ההבנה הזו הוא ההכרח ליצור נתיב עבודה ארוך טווח, אשר מתשלם במאבק המוני אזרחי המאפשר לפלסטיני לסבול את עול המאבק והבנייה: בניית מוסדות חינוכיים, תרבותיים וכלכליים, ותנועות המוניות, מקצועיות ומקצועיות, על בסיס דמוקרטי.

כל זעזוע אמיתי במדיניות ההשמדה דורש לחץ חיצוני הולך ומתרקם, אך זה מותנה בבניית הבית הפנימי הפלסטיני. הגוף הפוליטי הפלסטיני, בכל מרכיביו הרשמים והעממיים, זקוק לסקירה מעמיקה ואמיצה: חמאס, فتح ופולקלורים אחרים, כמו גם נכבים עצמאיים הנוגעים במיזמי התיקון, אשר עליהם לפתח את כלי העבודה שלהם ולחדש את שורותיהם בדם חדש משכיל. כן, כולנו ללא יוצא מהכלל - מוסדות, תנועות ואנשים - מחויבים לסקירה ולעצירה עם עצמם.

עומדים אנו בפני התחלה של שלב חדש, שאין בו פחות סיכון מקודמו, אך הוא מביא עמו הזדמנות להחזרת הכבוד לפרויקט הלאומי הפלסטיני השחרורי, בתנאי שנחזיק באומץ המוסרי, האינטלקטואלי והפוליטי, כדי להקל על הסבל של עמנו, במיוחד בעזה הפגועה, ולסייע בשיקום בריאותו, ואז נתחיל לבנות דרך בטוחה ופחות יקרה לעתיד.