אשליית השיקום...

עזה היום אינה רק עיר פצועה, אלא מראה המשקפת את כישלון העולם במבחן האנושיות, וכישלוננו כפלסטינים במבחן האחדות. התמונות האחרונות שפורסמו בערוצים הערביים והעולמיים אינן דורשות עוד הסבר או ניתוח; המראה לבדו מספיק לסכם מאה שנה של כאב. מגדלים הרוסים, רחובות שהפכו לתהומות, ופנים תמהות כאילו יצאו מתוך אפר המיתוסים. שם, היכן שהילדים רצו לבתי ספרם, הפכה האדמה לבמה של חורבות וזכרונות נשכחים.

לאחר שנתיים של מלחמה קטלנית שכילתה את הירוק ואת היבש, מתעורר שוב אותו שאלה כמו תמיד: מי יבנה את עזה מחדש? אבל השאלה העמוקה יותר – ואולי הכואבת ביותר – היא: מי יבנה מחדש את האדם מעזה? מי יבהיר את הנשמות שחיו תחת הסגר וההרס והעזיבה, עד שהחיים עצמם הפכו לחריג זמני?

עזה לא מתעייפת רק מהפצצות, אלא גם מהבטחות שחוזרות על עצמן. כינוסים של תורמים מתנהלים בבירות מפוארות, ותוכניות שיקום נאסחות על דפים, והודעות סולידריות נכתבות בשפה מלוטשת... אבל כאשר המצלמות שותקות, עזה נשארת בודדה מול מציאות פוליטית מפולגת, ומאחז בינלאומי חסר אונים, וכיבוש עדיין מחזיק בצווארה.

שיקום אינו מעשה הנדסי כמו שחושבים כמה, אלא הוא החלטה פוליטית בראש ובראשונה. איך אפשר לבנות עיר בלי ערובה שלא תוחרב שוב? איך מצליחים אנשי עסקים להשקיע באדמה שאינה יודעת מתי תוכרז אזעקה הבאה? מי ערובה לילד שאיבד את ביתו היום שלא יאבד את בית הספר שלו מחר?

היום, מתחדשת אותה התמונה עם פנים חדשות, אבל עם אותו דיבור. יש מי שמדבר על "שיקום מהיר" ו"תוכנית בינלאומית גדולה", כאילו ההרס הוא רק פרק חולף בסיפור אופטימי. אלא ש reality is more complex: אין שיקום בלי יציבות, ואין יציבות בלי פיוס אמיתי, ואין פיוס בלי חזון פוליטי ברור שמסיים את שלב היריבות הפנימית ומציב גבול לכיבוש.

הסופר האמריקאי הנרי לוינסטין כתב בניו יורק טיימס: "מי ישקיע בעיר שאין ערובה שלא תפרוץ בה מלחמה מחדש?" שאלה פשוטה אך היא מסכמת את כל המבוי הסתום. כי עזה אינה זקוקה רק לשיקום הקירות, אלא חייבת למקבה לאומית חדשה המבטיחה שהעיר לא תהפוך לאולם קבוע של מלחמות וניסויים.

עזה הפכה בתודעה הערבית והבינלאומית לכותרת קבועה של אסונות, והדיון על שיקומה הפך לאירוע חוזר המוקם לאחר כל מלחמה, כאילו היה טקס פוליטי עונתי. אך השיקום האמיתי מתחיל כאשר מי שהפלסטינים בונים מחדש את האמון ביניהם עצמם, לפני שיבנו את הבטון והברזל. כי ללא אחדות פוליטית, כל תוכנית שיקום תישאר exposed collapsing with the first political or security explosion.

עזה אינה זקוקה לעוד משאיות עמוסות בבטון כמו שהיא זקוקה לחזון הבונה את האדם לפני הבניין. היא זקוקה לבתי ספר המביאים תקווה, לפרויקטים המחדשים חיים ולא מקבעים עוני, למנהלה שמניחה את האינטרס הלאומי מעל לחישובים מפלגתיים. כי התשתית, לא משנה כמה מתקדמת היא, לא יכולה לעמוד מול מוח משחית או רצון מפולג.

ובלא פתרון פוליטי הוגן, עזה תישאר עיר הבנויה על הדפים ומתה על הקרקע. תושביה ימתינו לשיקום שלא מגיע, לשלום שאינו נולד, ולמדינה שאינה מוכרזת. לכן, השאלה היום אינה לגבי גודל הסיוע או מספר המדינות התורמות, אלא לגבי היכולת להפוך את הטראגיה הזו לנקודת התחלה חדשה, ולא לפרק נוסף בסיפור הדם וההריסות.

כאשר הערים נבנות, נוצרת בהם חיים, אבל כאשר הן נבנות בלי חזון, הן הורסות חלומות. ועזה, שנולדה מתוך האש עשרות פעמים, ראויה להיות נבנית הפעם לחיות, ולא להיהרס שוב. כי היציבות היא אבן היסוד בכל שיקום, והשלום הוא הבטון המחבר את אבני העתיד. ובלעדיהם, כל ניסיון לבנות יישאר סתם אשליית יפה מעל חולות נודדים.