הטבח נעצר... אבל מלחמות יתחילו

הטבח נעצר, אבל המלחמה לא הסתיימה.... זו ההצהרה היחידה שמחשבותי מסתובבות סביבה!!
הסקת תותחים פסקה, ושלל רעשים חרישיים החלו, בעוד העשן נסוג מהשמיים וחוזר אל החזה. זמן ההפצצות גמר, וזמן השאלות הכבדות החל. מה שקרה בעזה לא היה רק קרב בין צבא להתנגדות, אלא שינוי במודעות העמים ובמפות האזור כולו.

הטבח פסק מבחינה גלוית, אבל המלחמות הקרובות מתרבות בצל: מלחמות השפעה, לגיטימציה, ומשמעות. הכיבוש הישראלי לא יצא מנצח מעזה, אבל הוא יצא נחוש להגדיר מחדש את הניצחון לפי הקריטריונים שלו. הוא היום נוטע זרעים של "שלום ממולכד" תחת סיסמת השיקום, ויוצר ניהול חדש של הרצועה ששומרת עליה תחת שליטה באמצעות כלכלה של סיוע, ולא באמצעות נשק. לגבי הגדה המערבית, הכיבוש ממשיך להתרחב בשקט דרך ההתנחלויות, התיהוד ורדיפת המודעות לפני הפעולה, משיב את החיים היומיומיים למצב של דיכוי מתמשך.

כך הכיבוש מנהל את המצב הפלסטיני: לא ניצחון מוחלט, ולא התמוטטות מוחלטת - אלא ניהול קבוע של המשבר כדי שהאדמה תישאר ערובה, והעם יהיה מותש, והרעיונות יישארו תלויים בין תקווה לאכזבה. אולם מה שמסוכן יותר מההמשך של הכיבוש הוא התפוררות החזיתות הפנימיות.

בעזה, הקרב יתחיל בתוך חמאס עצמה: בין جناح שרואה צורך בשינוי פוליטי ובמיקום מחדש אזרחי, לבין אחר המופס לגישת המאבק האבסולוטי כהערכה היחידה להישרדות. אלו לא ויכוחים ארגוניים, אלא עימותים על זהות הפרויקט עצמו, ועל מי מחזיק את ההחלטה והלגיטימציה אחרי מלחמה שעמדה על כנה את כל הדברים.

מנגד, ההנהגה הפלסטינית בכל צורותיה עומדת בפני מחויבות היסטורית שאינה סובלת דיחוי. השיטות הישנות שהכתיבו את התנהלותה הפוליטית אינן מסוגלות להתמודד עם עולם שהשתנה ביסודיות. העולם היום אינו מקשיב לסיסמאות אלא לפעולות, ואינו מתעניין בנאומים אלא בפרויקטים שחיים. מכאן, ארגון השחרור הפלסטיני צריך לחדול את הכלים המחשבתיים, הפוליטיים והדיפלומטיים שלו כדי לשחזר את מעמדו כנציג לאומי פעיל, ולא כמנהל בירוקרטי שמקבל סיוע ומנהל המתנה.

מה שאחרי המלחמה בעזה כופה על ההנהגה הפלסטינית להתייחס לרצועה עם מנטליות חדשה שעוברת על פני הביקור שתרבות או ניתוק. עזה אינה איום פוליטי, אלא שער הלגיטימיות הלאומית ובסיס הרצון הפלסטיני. רק שותפות מודעת היא זו שיכולה להחזיר את האחווה בין הגדה ועזה, בין מבחינה טופוגרפית לבין גורל. עליה להוכיח - לעולם ולעם שלה לפני כן - שהיא מסוגלת לחדש מבלי לוותר, ולהתאקלם מבלי להישבר, כדי להפוך מהרשויות לניהול בנהיגה שתחזיר לפוליטיקה את משמעותה ולעצמאות את הכיוון שלה.

בתוך ישראל, התמונה לא פחות מתדרדרת. החברה הישראלית חיה את ההפנים העמוקות ביותר מאז הקמת המדינה. ממשלת נתניהו נמצאת במאבק פתוח עם הצבא, והימין הדתי בולע את המדינה מבפנים, בעוד האמון של הישראלים במוסדותיהם מתפורר. המלחמה האחרונה לא אִחדה את ישראל כמו שחשבו מנהיגיה, אלא חשפה את גבולות כוחה וחשיבות הנרטיב המוסרי שלה. ישראל היוצאת מהמלחמה היא יותר קיצונית, יותר מפוחדת, ופחות בטוחה בקיומה.

מה שמגלה בפנינו אינו שלום, אלא ריבוי מלחמות ושינוי פניהן. מלחמות מדיות על הנרטיב, מלחמות כלכליות על השיקום, מלחמות חברתיות על המודעות והזהות. הכיבוש ינסה ליצור "פלסטיני חדש" חסר רצון, המפשט את עניינו להישרדות יומיומית ולא לשחרור, בעוד הפלסטיני נבחן ביכולתו להפוך את האסון למודעות, וההפסד להתחלה.

האם הטבח נפסק באמת, אבל מה שיבוא אחריו הוא מסוכן יותר מההפצצה עצמה. המלחמה הבאה תהיה מלחמת הרעיונות והמושגים, מלחמה על מי מחזיק בנרטיב ומי כותב את ההיסטוריה. או שנתחיל את הקרב האמיתי שלנו - קרב של בניית העצמי והמחשבה הפלסטינית הקולקטיבית - או שנימנע מהחזרה על האסון בשמות חדשים. ההיסטוריה אינה סולחת למי שטועה בקריאתה את הרגעים המכריעים. ואנחנו היום באמת ברגע קריטי: או ש אנו כותבים מחדש את פלסטין כפי שאנו רוצים, או שהאחרים יכתבו אותה כפי שהם רוצים.