ארגוני זכויות האדם יעד לימין הישראלי

מחבר: أنطوان شلحت

במקביל למלחמת ההשמדה ההמונית שמנהלת ישראל על עזה מזה שנתיים, בזירה הפוליטית הפנימית מתנהל מסע התקפות על ארגוני זכויות האדם הישראליים. זהו המשך למה שהתחיל הימין הישראלי והגביר מאז יותר מחצי עשור, כאשר הציג במקביל למלחמה בה נלחם בעזה בסוף שנת 2008 הצעה בכנסת הקוראת להקים ועדת חקירה שתבחן את מעשי ארגוני זכויות האדם הללו ואת מקורות המימון שלהם. היסוד שעליו התבסס הימין בהתקפותיו על ארגוני זכויות האדם בארץ הוא שהתפרש האידיאולוגי הזה של זכויות האדם הוא התפרש המוצדק היחיד, ואין שום משמעות או מקום להתפרשויות המתבססות על הערכים הגלובליים המקובלים.

אלא שהערכים האחרונים נדרשים כביכול כהסחת דעת מהנכון, פרט לכך שהתהליך של ביקורת על מדיניות הממשלה ומעשיה דורש לזרוק את המבקרים ולהדיר אותם, מבלי קשר לתוכן הביקורת.

מנחה ברדיו צה"ל סיכם את העניין כולו בשאלה: "האם לא ישנם בוגדים שמאלניים הסובלים מבעיית זהות המוקשחים לדעת את הצד השני, מדוע אם כן לא יכה החזקים שבינינו בהם מכות נמרצות שיחזירו אותם לבתיהם עם צלקות ברורות?" הוא התכוון במדויק לחברי ארגון "שוברים שתיקה", שהציגו עדויות על הפרות ישראל בעזה בפני ועדת החקירה הבינלאומית שהוקמה על ידי מועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות באפריל 2009 (ועדת גולדסטון).

באדיבות הקמת הממשלה הנוכחית, אישר יו"ר מפלגת "הציונות הדתית" בצלאל סמוטריץ', שנושא בראשות משרד האוצר ובמשרד הבטחון, כי ארגוני זכויות האדם הפועלים נגד מדינת ישראל מהווים איום קיומי למדינה, והממשלה החדשה תצטרך לנקוט אמצעים חמורים נגד ארגונים אלו עם כניסתה לתפקיד.

אם נרצה לסכם את החידושים העיקריים הקשורים למסע הימין הישראלי על ארגוני זכויות האדם, יש לציין שתי סוגיות. הראשונה, פרסום רעיונות שמחזקות את התייחסותם של הארגונים שממוקדים בהקניית הערכים הגלובליים, כמושמעות באופן מיידי כנגד המדינה, והערכים הגלובליים נחשבים ללא ראויים ואינם נחשבים כקריטריונים לגיטימיים לביקורת בדיבור הלאומי. המטרה מאחורי כך היא לשמור על הגבול במרחב הציבורי בין הפרט למדינה מעורפל או מטושטש, כך שהאדם יאבד את אישיותו, ויגויס חלק מאותה קבוצה כדי לבלום את הביקורות כלפי המדינה. לעיתים קרובות מוצגת הביקורת על מדיניות מסוימת של הממשלה כביקורת המופנית כלפי העם.

והסוגיה השנייה היא מעבר של ארגונים ימניים לאמץ את לשון זכויות האדם במטרה להכשיר את מטרות הציונות ואת ענייניה. רמזים ראשונים לתופעה הזו הופיעו בתחילת המאה ה-21, בקרב פעילים פוליטיים וחברי כנסת ממפלגות הימין הישראלי. לשון זו קיבלה דחיפה קדימה בשנת 2005, בעקבות פינוי כמעט שמונה אלפים מתנחלים יהודים מרצועת עזה במסגרת יישום "תכנית ההתנתקות" חד צדדית, כאשר ארגונים ימניים החלו לטעון כי פינוי המתנחלים היהודים מבתיהם בכוח נחשב כהפרה של לשון זכויות האדם. בעקבות זאת, התחלנו להבחין כי מתנגדי "פתרון שתי המדינות" עושים שימוש בלשון זכויות האדם נגד פינוי מתנחלים יהודים מאזור מסוים כדי שתוקם מדינה פלסטינית עם אוכלוסייה הומוגנית. טענה זו התבטאה כאשר תיאר ראש הממשלה בנימין נתניהו את האפשרות לפינוי מתנחלים יהודים מהשטחים הפלסטיניים כה"כח משטרי".

גישה זו זכתה לקבלה מהירה בקרב הישראלים, שבין הוכחות קודמות למלחמה על עזה 90% מהם סבורים שישראל שומרת על זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים 67. יתרה מכך, כל הרוב הגדיר את פעולות מדינת הכיבוש נגד הפלסטינים כהפרת זכויות האדם, בעוד שמעל לחצי מהם סבורים כי פעולות דומות נגד המתנחלים הישראלים מהוות הפרת זכויות האדם.