תוכנית לאחר ההכרות...

מחבר: رامي مهداوي

אין ספק שהרגע הנוכחי נושא משמעות אסטרטגית עמוקה במסלול הסוגיה הפלסטינית. לאחר יותר משבעים שנה של סכסוך, ומגבלותיו ממערב להכיר בזכות הפלסטינית, אנו עדים היום לשינוי איכותי המתגלה בהצטרפותן של מדינות אירופאיות משמעותיות - בראשות צרפת, יחד עם בלגיה, לוקסמבורג, מאלטה וסן מרינו - להכרה במדינת פלסטין, לאחר צעדים דומים מבריטניה, קנדה, אוסטרליה ופורטוגל. התפתחויות אלו אינן סתם הישג סמלי, אלא תוצאה של שינוי במאזן המצב הבינלאומי, והחשיפה לחוסר היכולת של ישראל להטיל את הסיפור שלה על כולם.

ההכרות המתרקמות אינן משנה את מציאות הכיבוש על הקרקע באופן מיידי, אלא מוסיפות קרדיט אסטרטגי שמקשה על העברתו בעתיד. הן מחזירות את הסוגיה הפלסטינית ללב האג'נדה הבינלאומית, ומציבות את העולם בפני בחירה ברורה: לתמוך בזכות להגדרה עצמית, או להנציח את לוגיקת הכוח, הסיפוח וההתנחלות. כאן מתגלה האחריות הפלסטינית הגדולה: איך ננצל את הרגע הזה לטובתנו?

ראשית: מהתגובה ליוזמה

תמיד הסתפקה הדיפלומטיה הפלסטינית בנקודות דומות בברכות ובשבחים. אך השלב הנוכחי דורש שינוי איכותי ממעמד המגיב למעמד המחליט. יש צורך לראות דיפלומטיה אגרסיבית, שמתבססת על תוכנית מחושבת להמיר את ההכרות להישגים מוחשים: העלאת רמת הייצוג הדיפלומטי, חתימת הסכמים דו-צדדיים, שילוב פלסטין בשותפויות כלכליות ותרבותיות, והקצאת נוכחותה במוסדות בינלאומיים. צעדים אלה לא רק שמעניקים לפלסטינים לגיטימציה נוספת, אלא הופכים את ההכרה לדבר מוסדי שקשה להתחרט עליו.

שנית: בניית ציר תומך אירופי

הנהגת צרפת בגל הזה פותחת את הדלת לעיצוב גוש אירופי לחץ בתוך האיחוד האירופי. על הדיפלומטיה הפלסטינית לפעול בחוכמה כדי לנצל את השילוב הזה, ולדחוף אותו לעבר החלטות אירופיות קולקטיביות: חרמת מוצרים מההתנחלויות, צמצום הסיוע לפרויקטים הקשורים לכיבוש, וחיזוק העמדה האירופית בתוך האומות המאוחדות ומוסדות בינלאומיים. הצלחה בגישה זו יכולה ליצור איזון אמיתי מול הנאמנות האמריקאית המסורתית לישראל.

שלישית: הפעלת המישור המשפטי הבינלאומי

ההכרות אינן מעניקות לפלסטין לגיטימציה חדשה, אלא מזכירות בלגיטימציה הקיימת כבר לפי החוק הבינלאומי. מכאן, שהמסלול המשפיע ביותר הוא העברת ההכרות האלה לזירה המשפטית הבינלאומית: לבית הדין הבינלאומי, לבית הדין הפלילי הבינלאומי, וההסכמים הבינלאומיים. כל הכרה נוספת מחזקת את הטענה הפלסטינית להגיש תביעה על פשעי הכיבוש בהתנחלות, סיפוח וגירוש. יותר מכך, יכולה הדיפלומטיה הפלסטינית לעצב אסטרטגיה משפטית כוללת שתעשה את הכיבוש ליקר מבחינה פוליטית וכלכלית לישראל.

רביעית: ניהול הניגוד האמריקאי

המעמד האמריקאי על ההכרות האחרונות התאפיין בניכור גלוי והאשמות שהן "דרמטיות", אך בעצם הוא משקף חשש מאובדן שליטה על הבריתות שלו במערב. כאן יש הזדמנות שיש לנצל: לפתוח לקשרים אמריקאים בלתי רשמיים - הקונגרס, מרכזי מחקר, תקשורת - לבניית מרחבים חדשים לדיון על פתרון שתי המדינות. המטרה איננה עימות ישיר עם וושינגטון, אלא השקעת השקפת עולם כדי להכתיב את הסוגיה הפלסטינית כדבר בעל עדיפות不可目יות.

חמישית: הפעלת הממד הערבי והאסלאמי

השינויים האירופיים מציבים בפני הדיפלומטיה הפלסטינית חובה כפולה: לחזק את העמדה הערבית והאסלאמית כך שתהיה תומכת ולוחצת במוקדים בינלאומיים. הפסגה האמריקאית-ערבית-אסלאמית הקרובה מייצגת הזדמנות לעצב עמדה מאוחדת שמעריכה כל חלופות לפתרון שתי המדינות, ודורשת סיוע כלכלי ופוליטי אמיתי להחזיק את פלסטין. השילוב בין הלגיטימציה הבינלאומית לבין התמיכה הערבית והאסלאמית הוא פונקציה כוח חדשה המונחת מול המדיניות הישראלית.

שישית: עיצוב שפה פוליטית חדשה

ההכרה במדינה הפלסטינית לא תהיה בעלת משמעות אם האזרח הפלסטיני יישאר צמוד לחסימה, כיבוש והתנחלות. לכן, יש צורך לעצב שפה פוליטית חדשה שהיא דו-מסלולית: שפה שמיועדת לעולם בשפה של החוק הבינלאומי וזכויות האדם, ושפה המיועדת לעם שלנו בשפה של כבוד, תקווה וליווי. הקישור הזה לפי המנהל הבינלאומי לבין המנהל המקומי הוא זה שמקנה לדיפלומטיה הפלסטינית את עומקה ואמינותה.

שביעית: התמודדות עם התגובה הישראלית בחוכמה

אין ספק כי ישראל תפנה לצעדים נקמניים, שעשויים להתחיל בצעדים דיפלומטיים סמלים כמו סגירת קונסוליות, ועד לתסריטים חמורים יותר כמו סיפוח חלקי או מלא. כאן על הדיפלומטיה הפלסטינית לפעול בשני תחומים: לגייס את הקהילה הבינלאומית נגד כל צעדים חד צדדיים, ולספק יוזמות פוליטיות שמציגות את הצד הפלסטיני ככוח של בנייה ולא ככוח של חיסול. ניהול ההתמודדות הזו דורש תמהיל בין יציבות לחוכמה, כדי למנוע מצרפת לחזור על דגם של "אין שותף פלסטיני".

מה שעובר היום אינו סתם שינוי חולף בעמדות של כמה בירות מערביות, אלא ערעור אסטרטגי שמחזיר את ההכרה לסוגיה הפלסטינית. אך הוא בו זמנית ניסיון קשה: או שהדיפלומטיה הפלסטינית תצליח לנצל זאת באמצעות תכניות חכמות, שותפויות פעולות וצעדות משפטיות מדויקות, או שזה ינהרס כפי שהושמדו הזדמנויות קודמות.

ההכרות אינן סוף הדרך, אלא תחילתו. ורגע זה הוא היסטורי שאינו נמדד בהצהרות תמיכה, אלא במה שיעלה ממנו לשינוי ממשי בחיי האנשים ובמעמד המדינה. וההיסטוריה, כפי שאנו יודעים, אינה חומלת על עמים שנכשלו בניהול רגעים מַפְעִילִיָם.