המהלך הישראלי מתרחב... והעולם פותח את שעריו לפלסטין

מחבר: براء المحسيري

ישראל מ"הדמוקרטיה היחידה" ל"המדינה המנודה"

 ישראל מנסה מזה שנים רבות להחזיק בתדמיתה כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אך תמונות הטנקים השוטפים את עזה, ההכחדה המתמשכת, ההרעבה המכוונת, ההתנחלויות השותות את יהודה ושומרון וההרס המלווה את האזרחים הפלסטינים, הפילו את הסיפור הזה בפני כל העולם. כבר לא ניתן להסתיר את האמת: ישראל נמצאת בבידוד בינלאומי שמחמיר יום יום.

אירופה, שבדרך כלל התייצבה מאחורי תל אביב, החלה להגביר את קולה בעקבות הדחייה הציבורית: הפרלמנטים מצביעים על הפסקת ייצוא הנשק, האוניברסיטאות מפסיקות את קשריהן עם המוסדות האקדמיים הישראליים, ותנועות ציבוריות מובילות חרמות כלכליים ותרבותיים רחבים שעשויים להגיע להקפאת הטבות והטלת סנקציות. התמונה של ישראל, שדובר בה רבות, נשברה, ובמקומה צצה התמונה של "מדינה פורעת חוק" וזעקת הדחייה מהקיום הישראלי הפכה לגלויה היום.

ושינגטון, המגן האחרון... עד מתי?

נכון שהארצות הברית עדיין המגן של ישראל במועצת הביטחון, משתמשת ב"זכות הווטו" ללא hesitation כדי לסכל כל החלטה המאפשרת הכרה מלאה בפלסטין, הפסקת ההכחדה בעזה או גינוי ההתנחלות. אך השאלה הדחופה היא: עד מתי תוכל וושינגטון לעמוד בפני גלי התנגדות עולמית שמתרקמים יום אחרי יום?

אפילו בתוך אמריקה עצמה, קולות הצעירים והאוניברסיטאות ותנועות זכויות האדם החלו לשקף שינוי עמוק במצב הרוח הציבורי, המסרבים להמשיך את ההטיה המוחלטת לישראל ולתמוך בה ללא גבולות מבחינה כלכלית וצבאית. מה שהיה ביום "הסכמה מערבית" כבר לא קיים.

פלסטין: מהשוליים למרכז הבמה

בעבר השני, הפלסטינים מתקדמים עם קורבנותיהם, דם השהידים, כאב הפצועים ועינויי האסירים שלהם בכל להט צעד אחר צעד לעבר חיזוק מדינתם פוליטית ולקומית. מאז הכרת האומות המאוחדות בפלסטין כמדינת משקיף ב-2012, נפתחו השערים בפני יותר מ-140 מדינות המודעות באופן רשמי להכרה במדינה הפלסטינית.

העניין כבר לא סמלתי, ההכרה מאפשרת להנהגה הפלסטינית ודיקלומטיה שלה לדפוק על דלתות בית הדין הבינלאומי, ומעניקה לה מקום על השולחן הבינלאומי. והחשוב מכל, זה חונק את ישראל פוליטית, ומניח אותה בקטגוריות של "הכוח המפריע לסיום הסכסוך".

הכרה אירופית... תפיסת כאב

ספרד, נורבגיה, אירלנד, שוודיה, בריטניה... מדינות אירופיות שכבר לא מסתפקות בביקורת ביישנית והחליטו על מה שישראל פחדה ממנו: הכרה בפלסטין. כל הכרה חדשה מהווה מכה פוליטית רועמת, והודעה ברורה שהמדיניות של הכיבוש, ההתנחלות וסיפוח שטחים כבר לא מתבצעת ללא מחיר.
ההכרות הללו לא מגיעות משומקום, אלא כתוצאה מהלחץ הציבורי ההולך ומתרקם ותמונות המזעזעות מעזה ויהודה ושומרון שגרמו לדעת הקהל האירופאית להפעיל לחץ על ממשלותיהן לנקוט בעמדה נחרצת.

ישראל היום מוקפת בסיפור הפלסטיני

המשוואה היום הפכה להיות הפוכה: ישראל, שהייתה כופה את סיפוריה על העולם במשך עשורים, מוצאת את עצמה מוקפת בסיפור פלסטיני יותר משכנע ואמין. תמונות ההרס והקורבנות אינן זקוקות לתרגום ואינן זקוקות ללוביסטים פוליטיים. הן מגיעות ישירות למסכים של העולם ומגלות את האמת שישראל ניסתה להסתיר זמן רב, כי אנחנו בעליה.

האתגרים הפנימיים של פלסטין... האם יפגעו ברגע?

על אף כל ההתרחבות הזו, הפלסטינים מודעים לכך שההכרה הבינלאומית בלבד אינה מספיקה. הפיצול הפנימי נשאר מכשול מסוכן המאיים על התקדמות זו. כמו כן, הלחצים הישראליים האדירים על המדינות המעוניינות להכיר עשויים להאט את התהליך.

אך הרגע הפוליטי נראה נוח יותר מתמיד, בתנאי שנסגיר אנחנו הפלסטינים את ההשקעה שלנו בהצהרה אחת ואסטרטגיה ברורה, שכן האחידות שלנו הייתה ועדיין תהיה בסיס כוחנו.

עתה הגיע זמן השינוי

הבידוד הישראלי והכרה ההולכת ומתרקמת בפלסטין אינם פרטים שוליים בפוליטיקה הבינלאומית, אלא סימנים לכך ששלב חדש מתחיל להתגבש. ישראל מאבדת את הלגיטימציה שלה אט אט, ופלסטין זוכה בשטח חדש בכל יום. המראה מעיד על כך שהעולם החל לשנות את מצפן: מהגנה על הכיבוש להכרה בזכות לחירות ומדינה ושוויון בזכויות.

השאלה הגדולה עכשיו: האם יתרמו ההכרות הללו והבידוד ללחץ פוליטי שיאלץ את ישראל לסיים את הכיבוש שלה, או האם הם יישארו סתם מסמכים סמלים מחכים לכללים אזרחיים ובינלאומיים נחרצים יותר?