המשבר הפנימי של ישראל הופך לאיום ישיר: גיוס הערבים מתקרב

מחבר: خالد تيتي

שיח על גיוס ערבים בפלשתין הפנימית אינו עוד פשוט סיוט פוליטי או סלוגן פרובוקטיבי.

הסבירות לכך מתקרבת יותר ממה שיכולים לדמיין, אך היא אינה תוצאה ישירה של המשבר הישראלי בנושא הגיוס, אלא מתפתחת על רקע, ומתפרנסת מסביבה פוליטית וחברתית מועדפת. מצד אחד, ישנו חברה ישראלית שהולכת ותופסת פשיסטית, ושואפת להעמיס על הערבים חלק מהעול; ומצד שני, ישנו שיח ערבי אינטגרטיבי שמסלול את הדרך להנחלת משוואה זו, במכוון או שלא במכוון, דרך קבלת משוואת "זכויות מול חובות".

כך מה שהיה אסור אתמול הופך לאפשרות נוכחת בדיון הציבורי.

ישראל שקועה במשבר גיוס חונק המאיים על הלכידות הפנימית שלה: החרדים מסרבים לשרת בצה"ל, בית המשפט העליון מפעיל לחצים לאכוף זאת, חיילי המילואים מעיקים על הכלכלה, והקואליציה החולמת חיה במצב של פחד תמידי מתמוטטות.

אך המשבר הפנימי הזה אינו נשאר בגבולות החברה היהודית בלבד. בצל האווירה הפשיסטית, והקלות שבה מחוקקים חוקים גזעניים נגד הערבים, הופך גיוס הערבים לבחירה צדדית נוכחת, שמופיעה בכל פעם שהמשבר מתעצם, להציג את זה כ"דרישת שוויון" או "צעד טבעי" - במיוחד לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה הגיבה לעתירה שמבקשת לגייס ערבים, והבהירה שאין מניעה חוקית לכך, וכל מה שצריך זה שינוי במדיניות הממשלה.

ההסתה התקשורתית היומית מכינה את הקרקע לכיוון זה: רופאים ערבים מואשמים שהם מנצלים את האוניברסיטאות מבלי "לשרת את המדינה", והסטודנטים הערבים מצטיירים כמקבלים בלי תשלום שכן הם נכנסים להשכלה גבוהה בגיל צעיר, ואפילו מהנדסים וכוח אדם צעיר מוצגים כאלה שנהנים מהמשאבים של המדינה מבלי להחזיר טובה.

כך השפה משתנה: משנאה חריגה לשיח פוליטי מגובש, ומשיח לדיון פרלמנטרי ושינוי פוליטי פוטנציאלי.

אבל הדבר המסוכן ביותר הוא שהמסלול הזה מוצא לו גיבוי מהמערכת הערבית. הגישה "המגויסת" פתחה את הפתח הגדול ביותר בחומת ההתנגדות: הכרה מפורשת ביהדות המדינה כעובדה קיימת, ושיווק האינטגרציה המוחלטת כפתרון יחיד לבעיותינו האזרחיות, והצגת התקציבים כמטרה שמצדיקה את האמצעי.

בצל שיח זה, הקשור זכויות לחובות אינו עוד רעיון ישראלי בלבד, אלא הפך לבחירה פוליטית שמועלית ממשאלות ערביות. ובו, הקו המפריד בין השירות האזרחי ההתנדבותי לבין המשטרה והצבא מתמסמס.

כיום, אנו רואים באמת עלייה בשיעורי השתתפות השיתפת השירות האזרחי והצבא, והשיעורים הללו לא היו קיימים אילולא הייתה קיימת סביבה פוליטית וחברתית שמזכירה אותם.

מקרים אלו, כאשר הם פוגשים שיח פוליטי שמצדיקם, הופכים בהדרגה למבוא למדיניות ציבורית.

והדבר המסוכן ביותר הוא שגיוס לערבים לא יוגש כהכפה חיצונית, אלא כבחירה פנימית "פרגמנטית" שמועלית בגרון ערבי.

הבחירות הקרובות בישראל ימקמו את נושא הגיוס במרכז הוויכוח: משבר החרדים, התמוטטות המילואים, והקרע החברתי-כלכלי.

ובתוך כל זה, הערבים יוצגו כמקורות אנושיים "שעדיין לא נוצלו", והטיעון מוכן: "אם תרצו שוויון בזכויות, שתהיה שוויון בחובות גם".

זהו הסיכון הגדול ביותר: שגיוס יהפוך מסיוט שמסרבים לו פה אחד לבחירה שמישהו משווק אותה מתוך קשת הפוליטית שלנו.

האמת המרירה היא שהאינטגרציה הלא מסודרת יש לה מחיר, והמחיר המסוכן ביותר הוא שנמצא את בנינו ובנותינו מחר לבושים במדי צבא ומשטרה, ומושמשים לדלק בקרבות שאינם קרביהם.

זה איננו תרחיש דמיוני, ולא איום בלשון גבוהה, אלא תוצאה לוגית למסלול שהחל בצעדים קטנים של ויתור, ויסתיים במחירים קיומיים. כך מתרוקנת האזרחות מהזהות, ומהעניין, ומהסיפור.

הגנת החברה הערבית לא מתבצעת דרך תירוצים "ריאליים", ולא באמצעות רדיפה אחרי פיסות התקציבים, אלא דרך שיח לאומי ברור, ואחדות פוליטית חזקה, וארגון קולקטיבי, ודחייה חד משמעית לכל משוואה שמקשרת את זכויותינו הקולקטיביות והפרטיות לאינטגרציה במוסדות המיזם הציוני.

או שנעצור את ההחלקה הזאת עכשיו, או שנמצא את עצמנו מחר בפני מציאות שגודעת את בנינו ומשתמשת בהם כדי וחסם את המשברים הפנימיים של ישראל.