מה שמתעלמים ממנו במציאות הפלסטינית הכללית

מחבר: ابراهيم ابراش

יהיה זה טעות גדולה לצמצם את הסוגייה הפלסטינית והעימות באזור לרגע ההיסטורי הנוכחי ולמה שמתרחש על פני השטח של אסונות ומלחמת השמדה ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וכן יש לראות את העימות והמלחמה بعيد מהפרופגנדה הציונית של נתניהו וסמוטריץ' ומנהיגי הימין היהודי אשר מפיץ שכביכול הסוגיה הפלסטינית הסתיימה למעשה עם ההליכים המואצים של סיפוח יהודה ושומרון והרס רצועת עזה ומיזמי ההגליה, ושפרויקט שלהם לישראל הגדולה ולמזרח התיכון האמריקאי-ישראלי ללא פלסטין והפלסטינים עומד על סף הגשמה

אבל לתמונה יש צד נוסף חסר או שמוחרג במכוון, והוא שהבעיה האמיתית של ישראל איננה עם חמאס בתור ארגון או עם ארגוני המרד בכלל ולא אפילו עם הנשיא אבו מאזן ועם ארגון השחרור הפלסטיני, אלא עם העם הפלסטיני כולו במולדתו ובפזורה, והעימות ומצב המלחמה בין העם הפלסטיני והתנועה הציונית קיימים ורצופים מזה יותר ממאה שנה, לפני שציו לא קמה תנועת חמאס או ארגון השחרור, והם יימשכו גם אחריהם.

בהקשר זה יש לזכור את כל ההיסטוריה הנחלקית של העם הפלסטיני בהגנה על אדמתו, עד לפני הקמת מדינת ישראל, מול צבא הכיבוש הבריטי והמאפיות הציוניות, כאשר הייתה התקוממות הבורק בשנת 1929 והוצאות להורג של ראשוני השהידים של מרד העם הפלסטיני נגד הקולוניאליזם הבריטי, הם: מוחמד ג'מג'ום ועאטה אלזיר ופואד ח'גאזי בכלא עכו, ומרד הקסום ביאבּד בג'נין בשנת 1935, והמרד הפלסטיני הגדול בין 1936 ל-1939, והמרד שהוביל עבד אלקָדֶר אלחֻסיני, ואפילו לאחר שהערבים איבדו 78% מאדמת פלסטין בהפסדם במלחמת 48, ואיבדו את שארית אדמתם במפלה של 67, לא נפסק המאבק, כאשר חזרו הפלסטינים לאיזון שלהם ולכן הוקם הפלסטיני ג'ורג' חבּש תנועת הלאומנים הערבים בנוסף לקבוצות חמושות קטנות כמו מלחמות השיבה ובני הנקמה ותחילת הפעילות הפוליטית בתנועת פתח לפני שהצהירה על תחילת המאבק המזוין ב-1965.

לגבי ההווה, ישנן עובדות במציאות שלא ניתן להתעלם מהן למרות הדרמה של המצב הצבאי בשטח.

העובדה הראשונה היא שלמרות הדרמה שבמצב ומה שנגרם לעם שלנו ממוות, הרס ורעב במשך 23 חודשים, ואימת הגליה מאיימת מצד נתניהו וסמוטריץ' ומה שמתרחש ביהודה ושומרון ואיומים על סיפוחה, עדיין יש בארץ פלסטין 7 מיליון פלסטינים, מספרם גבוה ממספר היהודים. נכון שהם סובלים ומתים יום-יום מהפצצות או מרעב, אך הם עדיין על האדמה, אני לא אומר שהם עומדים איתנים, ובמיוחד לעם שלנו ברצועת עזה, אלא שהם מוחזקים באדמתם משום שאין מדינות שמסוגלות לקבלם ולהיות שותפות עם ישראל וושינגטון במלחמת השמדה וגירוש אתני, ואפילו האיום על סיפוח יהודה ושומרון הוא פומפומטי, איך יוכל לספח שטח שבו 3 מיליון פלסטינים כאשר הוא לא מסוגל להקים מדינה יהודית עם נכנסים פוחדים פחות משניים מיליון פלסטינים בתוך הקו הירוק הוא לא יכול להכילם!

העובדה השנייה היא שההכרות הבינלאומיות בסוגיה הפלסטינית ובזכות הפלסטינים למדינה משלהם הולכות ומתרקמות, וכשההכרות הללו מגיעות ממדינות אירופיות חשובות שהיו בעלות ברית אסטרטגית לישראל כמו צרפת, ספרד, בלגיה, בריטניה, נורבגיה ועוד, זה משמעותי, גם אם ההכרות הללו שמות ביניים ועמומות מבחינת הגבולות הגיאוגרפיים של המדינה המיוחלת וההכרות אצל מדינה שעומדת תחת כיבוש. מה שעושה את ההכרות הללו חשובות ובעלות ערך הוא השינויים בדעת הקהל הציבורית העולמית לטובת פלסטין וחשיפת השקר של המסופר הציוני והפנים המכוערים של הכיבוש ולאפילו של יהודי באופן כללי, מה שלְזהרו רמו תעשיות ישראליות ואמריקאיות ואמרו, כי ישראל מאבדת את המצב המוסרי שלה בעולם.

אני לא רוצה לעוות את התמונה, והיא עשויה להיות גרועה יותר בעתיד, אך בפעם הראשונה ישראל וארצות הברית עומדות מול כל יתר מדינות העולם تقريبין בכל הנוגע לעמדתן לגבי הסוגיה הפלסטינית.
ונראה אם ישראל ועם התמיכה של וושינגטון מסוגלים לגירוש 7 מיליון פלסטינים ואפילו מחצית מזה מול הרצון הבינלאומי נגד גירוש?! או האם תצטרך לחפש דרך להיפרד מהם והדרך היחידה היא הקמת מדינה פלסטינית על אדמת פלסטין? ומה שחשוב הוא קיומו של חיץ לאומי רשמי שיכיל את כל הפלסטינים וינהל ויתפוס את כל השינויים החיוביים העולמיים.