הארץ בין זיכרון לעתיד: התמודדות עם תכניות הסיפוח בעמידות וברצון

מחבר: مؤيد شعبان

אין זה חדש ולא מפתיע כל ההצגות האקרובטיות והקפיצות האוויריות מפי הימין הקיצוני בנוגע לתכניות סיפוח הקרקעות הפלסטיניות. עברו עשרות שנים על פני מראה החוזרת על עצמה: הכרזות, מפות, חציית דרכים להתרבות, החרמת שדות זית וחיטה, וסביבת הערים הפלסטיניות בחגורות מבטון מזוין. אבל ההיסטוריה, בהיותה מראת הזיכרון ומעבדה לעתיד, מוכיחה כי הכיבוש, כמה שיתפשט, נותר תופעה חולפת מול התעקשות האדם על אדמתו.

היום, מדברים מנהיגי הימין הקיצוני על סיפוח יותר משני שליש משטח הגדה המערבית, והפיכת הערים הפלסטיניות לאיים מוקפים בלב ים של התיישבות. ייתכן שהמראה נראה עכור, כאילו פלסטין מצומצמת לעדויות פזורות חסרות עומק גיאוגרפי. אבל מי שקורא את ההיסטוריה הפלסטינית והעולמית מבין שתכניות כאלה אינן אלא סיבובים במאבק ארוך יותר, שלא ייסגרו על ידי בטון ולא במפות צבאיות, אלא ייסגרו על ידי הרצון הקולקטיבי של העמים.

בהיסטוריה הקרובה, נתקל העם האלג'ירי בהתיישבות צרפתית שנמשכה יותר מ-130 שנה, שאליה הציבה פריז אלפי מתיישבים, ופתחה תשתיות לביטול מהות קיומם הערבי. ובכל זאת, האלג'ירי לא נעלם מאדמתו, והקולוניאליסט לא הצליח לשבור את הזהות. בדרום אפריקה, ניסתה מערכת האפרטהייד לבודד את הרוב השחור ב"בנטוסטנים", בדומה למה שהכיבוש מתכנן היום לפלסטינים. אבל ההישארות והעמידה הפכו את المعادלה בסופו של דבר. השוואות אלו אינן ניחום אלא קריאה חברתית מדעית לחוק ההיסטוריה: ההתיישבויות יקרסו אם בעלי הארץ יישארו נטועים.

מנקודת מבט סוציולוגית פוליטית, לא בונים מולדת רק בגבולות המצויירים במפות, אלא בזיכרון הקולקטיבי ובמודעות המועברת מדור לדור. הכיבוש תמיד מנסה להחרים את האדמה כדי לשבור את המודעות, אבל הפלסטיני עדיין שותל את זיתו גם בתנאים הקשים ביותר. עץ הזית הוא לא רק גידול, אלא מעשה התנגדות תרבותית, שכן הוא מכריז כי האדמה הזו תישאר עדות להימצאות בעליה, ללא קשר לשינויים במדיניות הכיבוש. כל אבן בירושלים, כל מעיין מים בעמקי הירדן, וכל קיר בית ספר בחברון, הופכים לטקסט היסטורי המתווך את המחיקה.

איננו מכחישים שהמציאות קשה: טרור קולוניסטים בכל מקום, החרמת אדמות, איום באלימות וברוטליות פרימיטיבית, ועינוי יומיומי. אבל הקושי עצמו יכול להפוך למקור כוח. הקהילה הפלסטינית, עם ניסיון של מאה שנה במאבק, יש לה את היכולת להפוך את הכאב לפעולה קולקטיבית. מכל בית שנהרס, עולה יוזמה חדשה לבנייה מחדש. ומכל כפר שמוקף, מתהוות ועדות הגנה וגורמים לסולידריות. וזוהי המשמעות העמוקה יותר של ההתנגדות: שהפצעים יהפכו לאנרגיה לחיים.

ותמיד חשב הימין הישראלי שסיפוח מצייר את הסוף המיוחל במחשבה חולה, אך הוא מתעלם באיוולת ובטיפשות שכל זה נועד לפתוח התחלה חדשה לשיבת הזכות, ולחשוף לעולם את פניו המכוערות כמשטר של הפרדה גזעית גלויה. בהקשר הזה, הכיבוש עצמו מאיץ את השעה של בידוד ישראל בזירה הבינלאומית, ודוחף לעבר שינוי המצב העולמי. העולם עשוי להתעכב, אבל בסופו של דבר אינו יכול לקבל משטר המבוסס על אפליה ושוד.

פלסטין, חברים, לא הייתה אף פעם רק שאלת גיאוגרפיה, אלא גם שאלת צדק, זכות וקיום. ומי שקורא את ההיסטוריה מבין שהכיבוש ייעלם, לא משנה כמה יארך הזמן. העם הפלסטיני, עם זיכרון עמוק ועיקשות נחרצת, לא יאפשר לאדמתו להתהפך לחלל שקט. אלא יישאר בה אדם וזית ושיר, כולם מכריזים כי הסיפוח הבלתי אפשרי לא ימחק את פלסטין מהמפה ולא מההכרה.