אחדות בעידן ההשמדות: או רשימה לאומית אחת או ריבוי ועצמאות

מחבר: خالد تيتي

סאדנאוז - בעידן ההשמדות, השאלה לגבי הבחירות איננה עוד רק תחרות حزבית או חישוב מנדטים, אלא הופכת לשאלה קיומית.

אנו ניצבים בפני מצב פוליטי חסר תקדים: מכונה צבאית ממשיכה להשמיד בעזה, וחברה ישראלית נוטה כולה לקצה הימין הפשיסטי, וממשלה שואבת את הלגיטימיות שלה מהסרת הלגיטימיות מהקיום שלנו כאן.

בתוך האקלים הזה, אנשים חשים פחד מהדרה מוחלטת, מהריסת המוסדות שלנו, ומהפיכתו של ציבורנו לקהילה חסרת הגנה פוליטית. לכן, האחדות הופכת לא רק לאופציה נוחה לדיון, אלא לדרישה לקיום הפוליטי והחברתי.

אבל, איזו אחדות אנחנו מתכוונים?

כאן מתבהרות ההבחנות המהותיות. אחדות אמיתית לא יכולה להיבנות אלא דרך רשימה לאומית אחת, הנש carrying פרויקט פוליטי איתן המבוסס על עקרונות לאומיים, ומחזירה את הכבוד לדיבור הפוליטי העצמאי לאחר סקירה אמיצה וגלויה של טעויות העבר.

כל פורמט אחר, אינו מייצג את הדרישה של הרחוב, אלא ריק מתוכן והופך אותו למניפולציה حزבית שמטרתה הערפול.

בחמש השנים האחרונות חווינו מקרים חריגים שזהו שמשך את החברה שלנו למבוי סתום פוליטי ומוסרי. הניסיון להמליץ על מועמד מתוך המחנות הציוניים, וניסיון ההתמזגות בממשלות ישראליות תחת הכותרת "השפעה", הסתיימו באכזבה עמוקה לציבור. אנשים חוו כי קולותיהם שימשו לתמוך במדיניות שאינה מייצגת את האינטרסים שלהם, וכי ויתורים הוצגו בשמם מבלי שהם קיבלו את המינימום של הביטחון הפוליטי או החברתי.

אחדות איננה אומרת לשחזר את הניסיונות הללו, ולא אומרת לחזור לדיבור של המלצה או במעטפת ביורוקרטית תמימה. זהו נתיב שהאנשים התנסו בו וטעמם את מרירותו, והם לא יוכלו לקבלם שוב.

מכאן, בולטת עמדת משהו אחר בדיון: יש מי שמציע "מפת דרך" שהרשימה לה נראית כמו אחדות, אך בעצם זוהי חזרה לאותו מסלול ישן, עם אותם מיתוסים ואותם כלים. ויש מי שמדבר על "שתי רשימות מתואמות", כאילו זה ניתן להתייחס לאחדות, בעוד שזו לא אחדות, אלא ארגון حزבי צר הפוגע בקול הלאומי, ומעניק כיסוי למגמה של התמזגות, ומחזיר אותנו למשחק ההמלצה במחנה נגד מחנה בתוך הפוליטיקה הישראלית.

בהקשר הזה, תפקיד הארגון הלאומי הדמוקרטי בולט ישירות:

ראשית, לשכנע את הרשימה המאוחדת לחזור מן הדרך שלה המתבססת על נוסחאות טכניות ואופציית "שתי הרשימות המתואמות", ולחזור לנתיב הלאומי המגן על חברתנו מהסיכונים של ההתמזגות.

שנית, לשכנע את החזית לחזור ממסלול ההמלצה ולסגור את עמוד הצד הניתוק הזה בצורה סופית, כי כל "מפת דרך" שמחזירה אותנו למשחק הזה לא תהיה אלא שחזור של הכישלון.

במובן הזה, הארגון אינו מסתפק במעבר על הפורמטים המעוותים, אלא עובד במאמץ לשכנע את הקולגות הפוליטיים שלו על הצורך לתקן את המסלול. זאת איננה מותרות, אלא חובה לאומית, שכן הכישלון במשימה זו יטיל על חברתנו עלויות כבדות בשנים הקרובות.

ובכל זאת, חשוב להבהיר כי ריבוי בפני עצמו איננה חטא. אם האחדות נמנעת בשל התעקשות של חלק על נוסחאות מעוותות או מניפולציה حزבית, נוכחות של יותר מרשימה איננה סוף העולם. להיפך, במקרה כזה ריבוי הופך לכלי לשמירה על עצמאות הקווים הפוליטיים והגנה על בהירות העמדה הלאומית, במקום ליעלם באחדות מזויפת שמאבדת את הפרויקט שלנו.

הריבוי במקרה הזה איננו קרע חסר ערך, אלא דרך להבטיח שיהיה זרם לאומי חזק שידאג למטרותו וימנע חדירה מוחלטת לאשליית ההתמזגות.

לכן הבחירה ברורה: או רשימה לאומית אחת עם תוכן פוליטי איתן ועקרונות נחרצים, מחזירה את הכבוד לדיבור הלאומי ומאחדת את האנשים סביב פרויקט ברור, או ריבוי حزבי המגן על כל העבודות ומונע את אחיזת הדרישה הציבורית בשם אחדות בזוג.

כל דבר אחר איננו אחדות, אלא השבתת רצון האנשים והטמעה של הרחוב.

אחדות בעידן ההשמדות איננה מחמאה בין מפלגות ולא דף הבנות פורמלי; היא מגן קיומי לכל חברה שלמה. או שתהיה אמיצה עם פרויקט לאומי כלל, או שלא תהיה.