ילדות פלסטינית

מחבר: زياد خدّاش

מדוע הסופר הפלסטיני ממהר לכתוב על ילדותו בפרטים הפשוטים שלה? מדוע הוא נראה נלהב מכך? לא קראתי ספרות פלסטינית, אלא ושאלתי את השאלה הראשונה: טוב, מה שקראתי לך, אבל מתי תכתוב על ילדותך? והוא עונה מיד, אני כותב אותה כבר, אני כמעט מסיים, כך עשה מחמוד שקיר, וחליל סקאקיני, ואברהים ג'והר, ואברהים נצר אללה, ואימיל חביבי, ומוריד ברגותי, ואיסמעיל ותחמאם שמות, ופדווה טוקאן, ומוחמד עלי טאהה, ופייסל חוראני ועוד רבים אחרים.

הספר שבידי הוא של הסופר והאינטלקטואל הירושלמי ג'מיל סלחות, (קוצים במדבר) שיצא לאור בהוצאת כל דבר בחיפה, בגודל בינוני וכ-200 עמודים, על העטיפה האחורית, כותב סלחות: (ואני יכול לומר שאני ורוב בני דורי חיינו למרות חוקי הטבע, כי שיעור התמותה בילדים היה גבוה מאוד, ובכל זאת חיינו להיות עדים למציאות שאין לנו בה ברירות). ופייסל חוראני כתב על סיבת כתיבתו של זיכרונות הילדות: (הבנתי מה שחוויתי לא היה רק זיכרונות פרטיים, אלא חלק מהיסטוריה של אומה שמנסה לזכור את עצמה מול ההכחדה). ואילו המשורר מוריד ברגותי כתב (לא כתבתי את זיכרונות ילדותי כדי לדבר על עצמי אלא כדי לומר לקורא כך חיינו וכך נלקחה הארץ מנשמותינו לפני שנלקחה מידינו).

בכתיבתם של סופרים ומחשבים אירופיים נראה שסיבת כתיבת הזיכרונות שונה לחלוטין מהסיבה הפלסטינית, הסופר האמריקאי הנרי מילר כתב בין השנים 1980-1989 את זיכרונותיו בצורה של רומנים מפורסמים בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הוא כתב אותם לא כדי להדוף ניסיון מחיקה והכחדה מצד פולש זר, אלא בחיפוש אחר מהות רעיון הזמן, השאלה הקיומית הייתה לרוב סיבת העניין הזה אצל הסופר המערבי, ונזכור דוגמה ברורה יותר שהיא חווייתו של הסופר הצרפתי מרסל פרוסט כשהוא כותב (הזמן האבוד) לא כהגנה על זיכרון מאוים בהריגה וביטול, אלא כהרהור על רעיון הזמן והנאה מחיפוש אוצר אבוד בשם ילדות.

בספרו (קוצים במדבר), חוזר ג'מיל סלחות אל ראשית הילדות, בכפר הסוואחרה, מחוז ירושלים, והוא שנולד בשנת 1949, והקשר של ילדות זו ידוע מאוד, שנה אחת עברה מאז כיבוש פלסטין, והמלחמה עדיין נמשכת, איך אפשר לדמיין את ההקשר הזה? כותב סלחות: (לא היה בילדותנו מה שישמח את הלב, כי אבותינו שחוו את סוף התקופה העות'מאנית ומה שקשור בה של בורות ועוולות סבלו סבל רב בילדותם, בסוף המלחמה העולמית, עד שנפלו תחת הכיבוש הבריטי, שניסה לשפר את שמו כמנדט במקום כיבוש, וכך היו אבותינו קורבנות גם הם, למציאות שהוכ فرضה עליהם, לא חיו את ילדותם ונעוריהם, ולא אפילו את זקנתם).

אם כן, ישנה ביוגרפיה זרה שכותב סלחות בספרו, היא ביוגרפיה של ילדות אבותיו וסביו, ביוגרפיה שאינה מפורטת בוודאות כמו שלו, אך היא מראה את גודל הטרגדיה של עמו שחולקת הדורות, כאילו גזר על הפלסטיני לחיות ילדות הרוסה.