ילדות פלסטינית

מדוע הסופר הפלסטיני ממהר לכתוב על ילדותו עם פרטיה הפשוטים? מדוע הוא נראה נלהב כל כך לכך? לא קראתי ספרות פלסטינית, אלא והשאלה הראשונה שלי הייתה: טוב מה שקראתי לך, אבל מתי תכתוב על ילדותך? והוא עונה מיד, אני כותב את זה כבר, אני כמעט מסיים, כך עשה מחמוד שקר, וחליל סקאקיני, ואברהים גוהר, ואברהים נסרלדלה, ואימיל חביבי, ומוריד ברגותי, ואיסמעיל ותמם שמות, ופדווא טוקאן, ומוחמד עלי טה, ופייסל חוראני ועוד רבים אחרים.

הספר שבידי הוא של הסופר והחוקרת المقدסית ג'מאל סלחות, (קוצים בשדות), יצא לאור ב"משרד כל דבר" בחיפה, עם גודל בינוני וכמעט 200 עמודים, על העטיפה האחורית, כותב סלחות: (ואפשר לומר שאני ורוב בני דורי חיינו בניגוד לחוקי הטבע, שכן שיעור התמותה בילדים היה גבוה מאוד, ובכל זאת חיינו להיות עדים למציאות שאין לנו אליה ברירה). ופייסל חוראני כתב על סיבת כתיבתו את זיכרונות הילדות: (הבנתי מה שחוויתי לא היה סתם זיכרונות פרטיים, אלא חלק מהיסטוריה של אומה שמנסה לזכור את עצמה מול ההכחדה). בעוד שהמשורר מוריד ברגותי כתב (אני לא כתבתי את זיכרונות ילדותי כדי לדבר על עצמי אלא כדי לומר לקורא כך חיינו וכך נלקחה האדמה ממעמקי נשמותינו לפני שנלקחה מידינו).

בכתיבתם של סופרי ומחשבי אירופה, הסיבה לכתיבת הזיכרונות נראית שונה לחלוטין מסיבת הפלסטיני, הסופר האמריקאי הנרי מילר כתב 1989-1980 את זיכרונותיו בצורה של רומנים מפורסמים בעשרים והעשרים של המאה הקודמת, לא כתב זאת כדי להדוף ניסיון מחיקה והכחדה מזרוע זרה, אלא לחיפוש מהות הרעיון של הזמן, השאלה הקיומית הייתה בדרך כלל סיבת העניין אצל הסופר המערבי, ונזכור דוגמה יותר ברורה שהיא החוויה של הסופר הצרפתי מרסל פרוסט כשהוא כותב (הזמן האבוד) לא כאישור לזיכרון שמאויים ברצח ובמסירה, אלא כהרהור לרעיון הזמן והנאה ממסע לחיפוש של אוצר אבוד בשם ילדות.

בספרו (קוצים בשדות), ג'מאל סלחות חוזר לילדותו, בכפר סוואחרה, מחוז ירושלים, והוא נולד בשנת 1949 והקשר של ילדות זו מאוד ידוע, שנה לאחר כיבוש פלסטין, והמלחמה עדיין נמשכת, איך אפשר לדמיין את ההקשר הזה? סלחות כותב: (לא היה בילדותנו דבר שמעלה את הלב, כי אבותינו שחוו את סוף התקופה העות'מאנית ואת כל מה שליווה אותה עם בערות ועוולות סבלו בצורה איומה בילדותם, בסוף מלחמת העולם, עד שנפלו תחת כיבוש בריטי, שניסה להעניק לשמו ייפוי תחת מושבה במקום כיבוש, וכך היו אבותינו קורבנות גם הם של מציאות שהוטלה עליהם, לא חיו את ילדותם ונעוריהם, ולא אפילו את זקנתם).

אם כן, יש כאן חוויה זרה שכותב סלחות בספרו, זו היא ילדות אבותיו וסביו, חוויה שאינה פרטנית לחלוטין כמו חוויתו, אך היא מראה את גובה האסון של עמו שמתחלקות בו הדורות, כאילו היה זה גזר דין על הפלסטיני לחיות ילדות הרוסה.