לא השאלה: מי שולטים בעזה? אלא מי שולט במשמעות?

בהתייחס לדיון שיזם ד"ר עלי ג'רבאוי במאמרו "שלטון עזה", אני מאמין שהמהות של המשבר אינה טמונה במי ששולטים בעזה, אלא במענה על השאלה מי שולט במשמעות? שכן השאלה המנהלית הקשורה לצורת השלטון היא דבר פשוט למדי אם יש רצון פוליטי מצד הגורמים המעורבים; אך, בואו נסכים ראשית מי הם הגורמים המעורבים? במיוחד כאשר דוקטור עלי מצביע על ההתערבויות המגוון והמרובות בנושא זה; כלומר שאנחנו נמצאים בעיצומו של משבר הגדרה חוקית קודם כל, לפני שמדובר במשבר מי ששולטים באזור.

ובכן, מכיוון שעליתי בכותרת לשאלת המשמעות, ושהאחרים לא יחשבו שזהו פשוט דיון פילוסופי שאינו קשור למציאות; בואו נקבע מה הכוונה במשמעות, אולי כולנו נוכל להיות על אותו עמוד בכל מה שקשור לרעיונות ודימויים; שכן המשמעות המוזכרת קשורה בכל הפרטים של הקרב שכבר לא מוגבל לזירות ה"רצח" ולא הקרב, אלא גם בזירות הסיפור והפירוש; מי בעל הזכות להגדיר מה התרחש ומה עדיין מתרחש? כלומר מהי הגדרת האירוע בחזית הסיפור? האם זו הייתה "מבצע צבאי נגד הטרור", כפי שהאימפריאליסט רוצה שתיראה? או שמא זו פשע נגד האנושות שהגיעה לכדי השמדה המונית בהגדרה ברורה לחטא ההשמדה, שמטרתה ועדיין מטרה האנושות לפני האדמה, והמשמעות לפני הזיכרון?

כך, ההחזקה של המשמעות הופכת להיות יותר חשובה ומסוכנת אפילו מהשליטה על האדמה, פשוט משום שהאדמה ללא משמעות, היא גיאוגרפיה ללא היסטוריה, שכן האימפריאליסט שואף לא רק למחוק את עזה מהמפות הפוליטיות, אלא גם מתאמץ למחוק את כל פלסטין ממפות התודעה והשפה וההיסטוריה; לכן, חשוב שנתייחס לעניין כאל מאבק על "המשמעות" בתור הפן השני של המאבק על זכויות החיים, ועל קיום עצמו; שכן המשמעות היא זו שנותנת לעניין זהות פוליטית, כלכלית, חברתית אפילו תרבותית; והיא זו שיכולה להבחין בין הקורבן לבין המענה, בין האמת לשקר, מה שמעיד על חטיפתה, או עיוותה, או הזזתה, תהליך של ניסוח מחדש או תכנות של רעיונות ודימויים לפי המבחן של כוח הזכות, ולא כוח האמת.

זו היא פארדוקס המשמעות שהפכה לכלי קולוניאלי כאשר כונו הנכבה "מלחמת עצמאות", ההפסד "נפילה", והמאבק הערבי-ישראלי "השאלה הפלסטינית", והגדה נקראת "יהודה ושומרון", וההתקפה על העם חסר הישע "מלחמה על הטרור", ובכך, כלומר המשמעות, מתארת עם שלם כחיות אנושיות; ובכל זאת, זו גם פארדוקס המשמעות היכולה לקרוא דברים בשמותיהם, שאינה מתירה להפוך השמדה ל"הגנה עצמית", ואינה יכולה להעביר את הגדרת האירוע כדבר מה שנקרא "סכסוך פנימי", ועומדת במרחק מייצוא משמעות המאבק כהיותו "טרור של עם נגד כובשיו"; זהו, להשבת, פארדוקס המשמעות היכולה להיחשב בעלותה, בעלות העם האותנטי לרצף ההיסטוריה, לא לסיפור של מי שיש לו שלטון על הגיאוגרפיה; כך, השאלה 'מי שולט במשמעות?' היא השאלה המדויקת ביותר, בהיותה שאלה מכרעת להבנת משברינו הנוכחיים: האם אנחנו אלה שמכנים את מציאותנו במחירים ששילמנו כשלוש שנים, או שאנו חיים בשטח שבו נוצרים מושגים לכופים עלינו, ונופלים פעמיים: פעם בשדה הקרב, ופעם בהגדרה?

ממשבר המשמעות אל דילמת האחדות

הדגש של דוקטור ג'רבאוי על כך ש"סידורי השלטון הפכו לדבר בסיסי העולה על קביעת עתיד האזור, כך שיהיה הכניסה לקביעת עתיד השאלה הפלסטינית", מעיד על דאגה בהגנה על אחת מהבעיות החמורות יותר שהקולוניאליסטים ורעיהם מנסים לשלול; לכן מאמרו של דוקטור ג'רבאוי שואף לכך שיש לקבוע עמדה פלסטינית ברורה ומוגדרת, שתוכל לאחד את המפה הגיאוגרפית והפוליטית הפלסטינית; אולם, השאלה המתקיימת: איך אנחנו יכולים לאחד את העמדה בתוך כמה ימים, כאשר התקיימו עשרות פגישות פיוס מבלי תוצאה? ומה יאחד גיאוגרפיה שעוד לא התאחדה ההנהגה הפוליטית שלה? והשאלה החשובה מכולן מפי הכואבים, האם ההנהגה הזו בכלל מודעת למשמעות של האחדות בהקשרה האמיתי; כלומר אחדות האדם, הדאגה והגורל, לפני שהיא תהיה רק לסוג של אחדות על הנייר או בנאומים?

ואם נלך קצת יותר רחוק, נגלה שהשיחה על "סיום מלחמה" אינה מנותקת משאלה: האם ניסו מי שמדברים באולמות המשא ומתן לחוות את הרעב כפי שחיים האנשים? האם הם חשבו על אחרים באמת כפי שציווה אותנו המשורר שלנו מאהוד דרويש? איך יכול נער רעב חודשים, להאמין שההנהגה שלו חשבה עליו, או אם אמא שצפתה בבנה מת בין ידיה, להרגיש שמישהו חש על כאבה? האם זה מספיק להרים תפילה נגד האויב, ולחזור על "די לנו באלוהים ונכון הוא הבורר", מבלי לקדם מעשה? האם לא אמר לנו אלוהים: "ואמרו עבדו וירא אלוהים את מעשיכם"?

מה שנדרש, לפני השאלה של השלטון, הוא מענה לשאלת התודעה, שהמאבק במהותו, אינו קשור לפינה הגיאוגרפית הזו או ההיא, אלא לקביעת משמעות ההשמדה בבית הדין הבינלאומי, והטרור באומות המאוחדות, ולגיטימיות הקיום מהפרספקטיבה האנושית והמוסרית; כך רק נוכל להקים כקבוצה השייכת לקהילה האנושית, ליישם מה שנקרא זכות ההגדרה העצמית, שכן ישראל ותומכיה מנסים לכפות את האג'נדה שלהם המבוססת על מחיקת זכות המאבק מהמילון של המשפט הבינלאומי בהקשר המזרח טופעי, ובדרך להעלים את החוק עצמו, בעוד שהפלסטינים ומאחוריהם ולפניהם כל החופשים בעולם, מנסים להדגיש שהזכויות לא נמחקות על ידי כוח, והזיכרון לא מבוטל על ידי הזוועה, ולא יכולה להיות כל תהליך פתרון משוחח, בין אם במזרח או באחרים, יתקיים כל עוד כל צד לא יכיר בזכות של השני לקיום, וזהו ההכרה שתגדיר את משמעותה, מענה לשאלה מי ישלוט במשמעות, לא מי ישלוט בעזה.