כאשר העולם לא מצליח לעצור את ישראל, ישראל לא מצליחה לעצור את נתניהו
מאמרים

כאשר העולם לא מצליח לעצור את ישראל, ישראל לא מצליחה לעצור את נתניהו

בעולם, אין מישהו שיכול לעצור את ישראל הנתמכת על ידי האימפריה הגדולה השולטת בלעדית על כיסאה, בעוד "המשיחיים" האוונגליסטים מחזיקים במפתחות לניהולה של הרפובליקה הכי שטחית וקיצונית. בישראל, אין מישהו שיכול לעצור את נתניהו וממשלתו, שחוזקו בכנפיי הקיצוניות הדתית והפוליטית של תומכי הציונות הדתית והחרדים. לכן, מלחמת ההשמדה על העם הפלסטיני ברצועת עזה נמשכת ומתרקמת ללא כל קרן אור בסוף המנהרה שמעידה על סופה.

בהקשר זה, הטריד אותי המומחה לעניינים ערבים בעיתון "הארץ", צבי ברייל, שהצביע על כך שההחלטה של מדינות אירופה המתנגדות להמשך המלחמה להכיר במדינה פלסטינית כפיצוי לעם הפלסטיני, וכעונש לישראל על כוונתה לכבוש את עזה, מהווה בריחה של הקהל הבינלאומי מהחובה למנוע את המלחמה באופן אפקטיבי, באמצעות אמצעים יותר יעילים שיכולים להשפיע וללחוץ על ישראל ולגרום לה לסיים את המלחמה, ולהפסיק את ההרס ואת הרצח ההמוני הנמשך מזה בסביבות השנתיים תחת עיני ושמיעת העולם.

מבין האמצעים שהמדינות הללו נמנעות מלעשות שימוש נגד ישראל, לפי דבריו, הם הקפאת השקעות, עצירת עסקאות מסחריות, חרמות אקדמיים, הפחתת רמת הייצוג הדיפלומטי, הפסקת טיסות לישראל, ואיסור על ייצוא נשק אליה; אלו בדיוק הסנקציות שהטילה המשפחה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, על דרום אפריקה, ולאחר מכן על מדינות "מרדניות" (לפי הגדרתה) כמו עירק של סדאם חוסיין, סוריה של בשאר אסד, איראן, רוסיה, ואחרות.

מה שלא כלול בהצהרת ההכרה במדינה הפלסטינית אינו מכיל - לפי דעתו של הכותב הישראלי - דבר שיכול לעורר רגשות אצל הפלסטינים או להדאיג את ישראל, במיוחד מאחר והוטו האמריקאי מחכה כהצהרה כזו במועצת הביטחון, שעליה המדינה הפלסטינית זקוקה לאישורה להקמתה; מה שהופך את ההכרזה של המדינות הללו לסתם רטוריקה לשונית ריקה מתוכן... היא הופכת למעין הארכת רישיון הרצח המוענק לישראל, לדברי הכותב.

במהלך ההתפתחויות הפנימיות בישראל, אף על פי שחשופית השותפות הפוליטיות החבריות והאישיות שמקשרות את נתניהו ואת חלקי ממשלתו, והתגלה העניין בשימור המלחמה כדי לשרת את האינטרסים הללו שמנוגדים לטובת הציבור, התופעה של חוסר האונים שסובלים ממנה המפלגות המתנגדות, שחסר להן עמוד שדרה פוליטי שמסוגל להכשיר אותן להקים אלטרנטיבה שלטונית אמיצה, בנוסף לקזס פוליטי שהיא העניקה לממשלת נתניהו בשלב הראשון ובשאר מהלך המלחמה, הותירה אותן חסרות אונים ומזלזלות.

כמו כן, השאיפה של ממשלה זו, הכוללת הרכב דמוגרפי - אידיאולוגי - פוליטי שונה, לשנות את מהות המדינה העברית בדגם המסורתי שהוכתן על ידי הציונות החילונית הבנגוריאנית, תרמה להחלשת מוסדות המדינה, שהיו באופן דרכני מצליחים לעמוד ברצחנות ההנהגה הפוליטית; ובין היתר האקדמיה, העיתונות והמדיה, המערכת המשפטית והבית המשפט העליון, מערכות הביטחון מה"מוסד" וה"שב"כ" ועד לצבא, ועוד מוסדות מה שנקרא "המדינה העמוקה" שהחלשתם ביארה את "החצנה" ההנהגה הפוליטית, במיוחד כשהיא מיוצגת בממשלה הטוענת כי היא זוכה לגיבוי אידיאולוגי - דתי וטוענת שהיא נלחמת במלחמה קיומית, שהיא מציבה נכון את כל המורשת היהודית המבוססת על תיקולי רדיפה והשמדה, והיא נתמכת במינהל אמריקאי המתקבל שותפיו כסמליה עם אותם מיתוסים דתיים.

ואכן, לא מפתיע ששר המשפטים, בשגרת שיחה על שליטת עזה והכיבוש שלה, שוחזר על מנעולי המשרד של הייעוץ המשפטי לממשלה, שהממשלה כבר הצביעה לסיים את עבודתה בצורה בלתי חוקית; ו"שישתלט" שר הביטחון על סמכויות מינוי הגנרלים והדרגות הנמוכות בצבא, וגם מונע מפקד הארבעה להיכנס למשרדו. וכתב ליברמן, שהוא שר ביטחון לשעבר, בהקשר זה, ש"המטרה היא "לכיבוש הצבא" ולשלוט עליו, לא כאילו בכיבוש עזה.

רבים מהפרשנים מאמינים כי לאחר ההצלחה שהשיג בן גביר בביות המשטרה והפיכתה לכלי ולעובד גלוי להגשת מדיניות הממשלה בדיכוי הפלסטינים והקולות המתנגדים למלחמה והפגנות משפחות האסירים הישראלים, מתמודדים על שליטת הצבא ועיקורו פוליטית, והפיכתו לכלי למימוש מדיניות הממשלה ומפלגותיה בדרך להאריך את המלחמה, לא מדיניות המדינה ואינטרסיה. רואים כי העלבת מפקד צבא, שהוא לי כמו "פרה קדושה", היא שיא חדש בהפרת מוסדות המדינה שהממשלה הזו מבצעת.

אלו, והאחרים מההתנגדות הפוליטית וממוסדות המשפט והביטחון שסיפקו את הגיבוי הפוליטי והחוקי לנתניהו ולממשלתו, לא הבינו קודם לכן כי האחרון וכוחו הממשלתי לא ויתרו על חלומם להשיג מה שנקרא "המהפכה המשפטית", שסביבה ישראל התפלגה לפני השביעי באוקטובר, אלא הוא הצליח להעביר אותה תחת העשן של המלחמה וגיבוי האחדות הציונית שסיפקה לו.

ולכן, נתניהו לא מסתפק בכיבוש עזה, אלא הוא, באותה הזדמנות, גם כובש את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט, ומהדק את אחיזתו על "השב"כ" והצבא, והופך אותם לטבעת באצבעות ממשלתו הימנית הקיצונית.

מאמר זה מבטא את דעתו של מחברו ואינו משקף בהכרח את דעתה של סוכנות חדשות צדא.