ההתקפה המוחזרת במלחמות התודעה והמשמעות

סאדה ניוז - השראה לי הייתה כתבה של חברי ועמיתי נידאל קינענה, عنوان מאמר זה, שלא היה רחוק ממה שאני כותב, ולא אלא מהליבה של מה שעוסק אותי, שכן פלסטין לא הייתה רק פצע גיאוגרפי מדמם, אלא הפכה את המלחמה בה ובעבורה, למלחמה נוכחית וברורה על המשמעות בכל מה שהמילה טומנת בחובה ממדים חברתיים, תרבותיים וקיומיים, מול עימות פתוח עם המשמעות של עיוות וסחירה, עיוות העדויות הויזואליות, וסחירת התמונה האנושית, מה שמעביר אותנו בדרך או במקרה מהתבוננות לפעולה.

במלחמות התמונה והמשמעות, לא מספיק שהאמת תראה מה שהעין רואה, אלא עלינו לשחרר את מה שהתמונה אומרת מכל המשמעויות שנחנקים ברטוריקת ההקשרים והסיסמאות שלה, לא כדי שנפקס על פרטים דומים או מתעמתים, אלא כדי שנחדש את התודעה של העולם במה שמתרחש בחשיכה ובגלוי.

לא עוד הקרב הוא רק הקרב שמתנהל בשדה, אלא הוא כלי מלחמה על התודעה בעיקר, כמו שהוא מהווה מרחב מוחשי להעדפה, שבה נבחנת היכולת לחטוף את הסיפור או לטובת הקורבן כفاعل מודע למה שהוא רוצה, או כדי ליפול בידי הכובש ומה שהוא רוצה.

בבניית הניצחון וההפסד במשמעות זו, הבנייה לא נותרה צבאית המיוצרת על ידי צבאות, אלא היא הפכה לבנייה שמתרקמת במוחות ובאפקטים המודעים למתרחש בתוכם ומסביבם, עם מה שהולך ומסתכם בעמידות ובשבריריות, ומהשלטה ובדחייה, ועם הקודש והחול, אולי מפרטים שיכולים לשקף את האמת במאבק האין סופי בינה לבין המוחלט לבין היחסי, כמו גם בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי.

לכן, עלינו להבין שהמטרה האמיתית, מלבד האדם וקיומו, היא האמת עצמה, ונוכחותה בתמונה ככתב פוליטי ואנושי מהדרגה הראשונה; והתמונה כאן רצויה להיעלם לחלוטין לא עם הפרטים המעוותים, כפי שאנו רואים מהאזהרות של משרד ראש ממשלת ההשמדה לגורמים הפעילים בנחיתת העזרה, "אסור לצלם את עזה מהשמיים".

אנו אם כן, בפני נרטיב שאינו משתמש ברעב כקלף מיקוח בלבד, אלא גם ככלי מחיקת המשמעות וההקשר, משמעות הצבא שהורג עם שלם תוך תירוץ של מלחמה ב"טרור" לנגד העיניים של כל העולם, והקשר של המערכת הבינלאומית הנכה או "המתאפשרת" לנוכח המופע של השלטת העם הנמצא תחת כיבוש על זכויותיו לחיים, ולדבריו, ודמותו, ולחמו, ומימיו, ולתולדתו, האם יש משהו גרוע יותר מלמחות עם שלם פעמיים, פעם ברעב, ופעם בשתיקה ובכישלון?

ההתקפה המוחזרת...

מה שהכובש דורש במאבק הזה נגד הציביליזציה האנושית אינו מסתיים במניעת הראות של עזה מהשמיים, אלא הוא שואף להסתיר את פניה מהזיכרון הוויזואלי; לא משום שהתמונה של הברוטליות מכוערת או נחותה בלבד, אלא כי התמונה כבר לא מהווה רק אמצעי להעברת החדשות, אלא היא הפכה לתיעוד של ההתרחשות/הפשע, שהיא הפכה לפשע כפול: השמדה פיזית, והשמדה ויזואלית; פשע המהנדס לתקוף את התודעה בנקודה קריטית, ומרוקן את המשמעות מהקשרה, כדי להשאיר את השטח פנוי לשפע של שחזור הקורבן בנרטיבים של התקשורת המסורתית, וצילם המודרני על "הרשתות החברתיות".

השחזור הזה, הנובע מתוך טקסטים של המיתוס התורני והתגלויותיו הצבאיות, מאלץ אותנו לפעול לאחור על הזהות הקולקטיבית וביטוייה המיועדים, לא רק מתוך כך שזהו הגדרה לעצמם, אלא כמשמעות ומרקם שיכולים לתרום באופן פעיל לקביעת תפקידם ולהבנת תפקידם בהקשר של עיצוב החזונות והתשוקות הקולקטיביות הנושאות את המורשת הציוויליזטורית, כאשר ההצלה לא יכולה להימצא בפרטיות, אלא במופע המובהק שלה מתוך המשותף ומנגנוני התהוותה עם הדמיון של הזהות וקריאת המשלבים שלה ומשמעותה וצורות ההתפתחות שלה בכיוון שמעניק לה את היכולת הנדרשת להיאבק ולהמשיך.

ההתקפה המוחזרת הזו, זקוקה נואשות לאבחון כפול, של המציאות ונסיבותיו ותוצאותיו מצד אחד, ושל האנרגיה הגנוזה בקבוצה ומשאביה מצד שני; אבחון שמטרתו העיקרית היא להנחיל מה שניתן להגדיר כ"מושג העברה", מעבר מכלל גורמי הדיכוי וגורמי החלוקה; מעבר מהפכים ומהעדר תיאום, ודיונים חסרי תועלת בין האמיתות לבין ההשתדלויות, בין הקודש לחול, בין מה שנחשב לחוקי לבין מה שסותר אותו; מעבר שפותח מרחב רחב לאקלים של הסכמה ולא של קוטביות, כדי שנסדיר יחד את כלי המאבק במלחמות התודעה והמשמעות.

הקרב הזה שאנו נלחמים בו היום, לא מתנהל סביב התמונה בממדיה המוקלטים, ולא סביב הדיבור ברטוריקה המלאה מצלקות הדם שנשפך, אלא הוא מתרכז במשמעות שמיועדת להימחק מהשורש, ולהיות מעוצבת שוב לפי ההנדסה של המנצח למה שעדיין נשאר למוכה; מכאן, לא יכולה ההתקפה המוחזרת לפעול לשם שינוי אלא אם היא תהפוך לאמצעי לפרויקט שחרור שמתחיל מהתודעה ואינו מסתיים בשחזור של העצמי ומהות האמת, כיסודות שאין הם ניתנים להנחה בתמונה, ולא לנפילה בדיבור; שכן הקרב אינו עוד קרב של קולוניאליזם הרוצה להדיח אותנו, אלא הוא קרב על הגדרתנו בתודעה ובמשמעות, האם אנו רואים אותנו כאדישות נוספת, או כאות קיום ראויה לחיים?