פארק ג'ורסיק

כמו שהוליווד רימתה אותנו במשך десятки שנים בתמונות של דינוזוארי ענק, עם עורם העבה וקולותיהם הרועמים, המציאות המצויירת בגדה המערבית עוברת תהליך הפקה דומה, אך הכלים שלה אינם אפקטים מיוחדים או תוכנות מחשב, אלא גדר חשמלית, שערים דיגיטליים, וחומת ההפרדה. בסרטי הדינוזוארים, מצלמה ואפקטים ויזואליים מספיקים כדי שצופה יאמין שהנראה לו הוא האמת, גם אם הוא רחוק מהגילויים המדעיים.

ובגדה, מספיקות הצהרות פוליטיות ומפות צבעוניות ודוחות "ביטחוניים" כדי לדחוף לעולם שהמחסומים והחומות הם "צעדים זמניים", או שהן "צורך ביטחוני", בעוד שהאמת היא שזה אכן נוף מעוצב בקפידה בכדי לבודד את האדמה מבעליה, ולעצב מחדש את הגיאוגרפיה והזיכרון יחד.
בעיירה סינג'ל, ראיתי את התמונה כאילו היא кадр מתוך סרט תיעודי מזויף: גדר חשמלית שמקיפה את קרקעות החקלאים, עמודים החוסמים את האופק, חוטים מבריקים מתחת לשמש קופחת, ומצלמות עוקבות אחרי כל תנועה, כאילו אנחנו בעולם פרימיטיבי בו מפלצת זרה רודפת אחרי טרף. אך המפלצת כאן אינה דינוזואר נכחד, אלא מערכת שלמה ששולטת בפרטי חיי היומיום, מתנועת החקלאים ועד לשעת פתיחת השערים בכפריהם.

הנוף בקלנסווה צפוף יותר, עיר מוקפת חומה מכל הצדדים, שער הכניסה היחידי שלה דמוי שער של אולפן סגור, נפתח ונסגר באות מאת "הבמאי". מבחוץ, זה נראה כמו מערכת "סדר מעבר", אך בפנים זהו מאסר המוני, שבו לא קיימת הבחנה בין יום ללילה פרט לצבע השמיים מעל החומה.

הכיבוש לא הסתפק בכתיבת תסריט החומות והשערים, אלא הכניס לתמונה שחקנים נוספים: המתנחלים. אלו נכנסים לערים וכפרים פלסטינים מדי יום ללא רשות, כאילו הם נעים בחופשיות באתר צילום ללא שמירה, מותירים מאחוריהם נופים של שריפות ורציחות והשחתת רכוש, ואז הולכים ללא התמודדות. בכפרים רבים, העשן של הבתים הנשרפים הוא ה"אפקט הויזואלי" המוביל, ורעש היריות הוא ה"פסקול" המלווים את הסרט הכפוי.
כשלוש מאות שערים מפוזרים לאורך החומה פועלים כמו מסדרי קולנוע הנערכים במדוייק, נפתחים בשעות מסוימות לפלסטינים, בעוד שהם נפתחים על פי השעון למתנחלים. אלה חוצים את השערים כדי להיכנס לכל כפר או דרך שירצו, כאילו המצלמה מסתובבת רק לטובתם, בעוד שהשידור נחתך כשמדובר בזכויות הפלסטינים לגשת לאדמתם או להגן על בתיהם.

אולם חומת ההפרדה אינה רק בניין מבטון, אלא "עיצוב ענק" שמצייר מחדש את הנוף הפלסטיני להיראות כאילו הסיפור שונה: "ביטחון" כאן ו"גבולות" שם, בעוד שהאמת היא שהאדמה נשחקת, ההתנחלויות גדלות, והמפות מצויירות מחדש לטובת צד אחד. בסרטים, התמונה שלא מתאימה לסיפור נמחקת; ובגדה, החיים עצמם נמחקים מסצנות רבות כאשר המתנחלים פולשים לשדות, שוברים את דלתות הבתים, או תוקפים את העוברים ביום בהיר.

ההבדל בין הסרט "פארק ג'ורסיק" למה שמתרחש בגדה, הוא שהראשון מוכר פנטזיה כמציאות, בעוד השני מוכר כיבוש כ"צורך ביטחוני". בשני המקרים, הקהל רואה מה שהבמאי רוצה שיראה, אבל במקרה של הגדה, הקורבנות עצמם תקועים בתוך התמונה, בלתי מסוגלים לעזוב את האולם או לכבות את המסך.

ואולי אפשר לסלוח ליוצרי הסרטים אם הם הוסיפו לדינוזואר שאגה ששמעו בה לא שמעו או עשו אותו גדול יותר ממה שהיה, זה אמנות ובידור. אבל לא ניתן לסלוח למישהו שכותב תסריט שבו חומות, וחוטים, ושערים, ומתנחלים פולשים לכפרים ולערים מדי יום כדי לשרוף, להרוג ולהשחית, כי אלו אינם סצנות קולנועיות, אלא חיים שנכפו להיות חלק מסרט קשה שאינו נגמר.