ההתאמה הרגשית ופילוסופיית ההתנגדות לחינוך בפלסטין

הקואליציה החינוכית הפלסטינית
חוקר בתחום החינוך

מנקודת המבט של חוסן בלב הסופה, המחריבה את התשתיות החינוכיות ומקרעת את הרקמה החברתית המכוונת גם היא, צומח המושג "ההתאמה הרגשית" כאסטרטגיה חינוכית קיומית למורים הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בעקבות מראה הפשע על הגיאוגרפיה הפלסטינית כאדם ומקום. ההתאמות הללו אינן כניעה למציאות הכבושה כמובן, אלא מדובר במנגנון של תמרון נפשי מודע, אשר הופך את הכאב המתמשך לפעולה חינוכית אחרת ומתקיימת. בעוד המורה המשכיל מסרב למושג ההתאמה הפוליטית המונעת מהשכיחה עם הכיבוש, הוא עוסק בהתאמה רגשית עם הדאגה היומיומית, כדי להפוך אותה לאנרגיה חינוכית יצירתית несмотря על המכשולים.

ההתאמה הרגשית כאן היא תהליך דינמי, אשר הופך את הסבל לכלי חינוכי: המורה באוהל הגירוש או תחת הפצצה, או בבית המוקף אינו יכול להרשות לעצמו לחכות ליציבות התנאים. הוא רגיל להפוך רגשות פחד, כעס וייאוש להתאמה שהיא מניע לתרום, בהתאמה מבוקרת ומכוונת. תוכניות הלמידה החברתית-רגשיות הייחודיות, המבוצעות על ידי משרד החינוך בשיתוף עם מרכז יצירת המורה, מראות כיצד הופכת ההתאמה הרגשית לגישה מעשית: עשרות יוזמות בית ספריות פנו ליותר מאלף תלמידים ועברו את המאה מורים, התמקדות בניהול ספקטרום הרגשות המוצפים בשינויים פוליטיים מדאיגים, ובניית גמישות נפשית מול המציאות הזו. יוזמות אלה לא היו אימונים טכניים מנותקים מהמציאות, אלא היו תרגולים קיומיים במעקב אחר זרימת האנושיות בתוך חוסר האנושיות.

פילוסופיית ההתאמה הרגשית נשענת על הדואליות של דחייה וקבלה: דחייה של הנורמלאיזציה הפוליטית עם הכובש הפועל למחוק את זהות המורה, וקבלה של המציאות הרגשית הקשה כנושא לעבודה ולא לתבוסה. המורים בעזה היוצרים כיתות באוהלים חמים ומשתמשים בפלטפורמות וירטואליות למרות הפסקת החשמל, עוסקים ב"התאמה חיובית" שעליה דיברה קסיל במיומנויות הניהול העצמי והמודעות החברתית, אך מסרבים להתאים את הקשר עם העוול. הם מתאימים את רגשותיהם עם הכאב מבלי שהפכו את מצפונם עם העוול. זה מה שמתרחש בג'נין ובטול כרם בגדה המערבית.

אתגר ההתאמה הרגשית הזה הוא לשמור על הזהות והעצמיות وسط הגירוש: המיעוט - כפי שמבהיר מחקר הלמידה הרגשית החברתית - זקוק למיומנויות שונות מאשר המודל המערבי, כמו בניית הזהות הקולקטיבית והגאווה התרבותית. כאשר הכיבוש הורס 90% מבתי הספר בעזה והורג כאלף מורים, הופכת ההתאמה הרגשית לאמצעי של רקמת הזיכרון הקולקטיבית. יוזמות כמו אלו שביצעה המורה נ.ע על מנת לעודד את התלמידים להחזיק בחלומותיהם ולא לשחרר אותם, אף שהיא מקבלת משכורת המאפשרת לה לרכוש קילוגרם של עגבניות ללא תוספות אחרות, וצועדת שישה ימים בשבוע במשך שעתיים כל יום ברגל כדי להגשים את שליחתה בחינוך תחת השמש הקופחת על שטחים דחוסים של בטון מפורר ובוער, כדי להגיע לאוהל הנפלאות, שבו בכל כיתה יש יותר משמונים ילדים, בכל כסא חמשה אפרוחים הפותחים את פיהם למשוך את התשוקה ככל האפשר. אותה מורה ובמהלך היומי צמוד לאוהלים שומעת את רעש אלימות הילדים מהוריהם כתוצאה מההתמודדות הנפשית עם המציאות הנוראה המשתרעת על רצועת עזה, מה שמניע את המורה במודעות שלה להתאים את כל זאת על אף קשייו ומרירותו כדי להתנגד תרבותית בצורה מוחצת נגד מחיקת הזהות, וליצור צורה של תקווה.

היום, בעוד ש-88% מבתי הספר בעזה מוכרזים הרוסים, הופכת ההתאמה הרגשית של המורים לפילוסופיית קיום. זו היא "ההתאמה האמיתית" אשר אומרת להוציא את הכיבוש מן הנשמות לפני האדמה. המורה המלמד באוהל, והתלמידים הלומדים בין הריסות, עוסקים בצורות הגבוהות ביותר של התנגדות: יצירת חיים היכן שהמוות שותל את המוקשים שלו. זו היא הנס החינוכי המקים את הניצחון של הזיכרון על השכחה, והחיים על ההרס.