בין ההיגר למאבק: המציאות של נשים מגרשות ומסלולי תמיכה מחוץ לקופסה.

בשחר אחד של יולי, על אדמה המבטאת את מאבק הזהות והקיום כמעט בכל יום, השתתפתי בהשקת מחקר איכותי על מצבן של הנשים "המגרשות" בצפון הגדה המערבית, שיזמה עמותת "ה救助" בשיתוף עם בית ספר לאימהות, ובתמיכת האומות המאוחדות לנשים, על המציאות של הנשים המגויסות בצפון הגדה המערבית.

המחקר הגיע להאיר את האתגרים המורכבים שהנשים והנערות מתמודדות איתם בתנאי ההיגר הכפוי, מהעדר השירותים הבסיסיים, ועד למידרוג בחיים הציבוריים, תחת מציאות קולוניאלית חסרת רחמים, שלקחה עמה מספיק כאב, אבל גם נשאה את זרע התקווה ורצון השינוי.

"המגרשות" ו"המגויסות"... יותר ממילים.

בכל פעם שבה נעשה שימוש במונח מגרשות, אני מוצאת את עצמי חייבת לעמוד מעט, שכן המונח, למרות השימוש הרחב שלו במסגרת הבינלאומית, מקצר את עומק הטראגיות הפלסטינית, הנשים הללו אינן מגרשות בלבד, אלא מגויסות בגלל מדיניות קולוניאלית ושורשית, ולא בגלל אסון טבע או סכסוך חולף. השימוש במונח "הגירה כפויה" מפרספקטיבה ציבורית וזכויותית הוא הצעד הראשון לתקן את הסיפור ולשחררו מהניטרליות המלאכותית.

"חשוב לתקן את המונחים: איננו עומדים בפני "מגרשות", אלא "מגויסות", נשים שנקטעו על ידי מערכת של אלימות וכוח, לא אסונות טבע חולפים. ההיגר הזה אינו גורל, אלא מדיניות, מה שהופך את ההתנגדות אליו לחובה לאומית ונשית כאחד".

המחקר שהושק מדגיש את האתגרים המורכבים שהנשים והנערות מתמודדות איתם בתנאי ההיגר הכפוי, מהעדר השירותים הבסיסיים, ועד למידרוג בחיים הציבוריים, למצב החברתי, הכלכלי והפוליטי שהנשים והנערות המגויסות מתמודדות איתן תחת מציאות קולוניאלית חסרת רחמים, ומצביעה על מספר אתגרים שמונעים את הגעתן לשירותים הבסיסיים, וחוסמים את השתתפותן המלאה בחיים הציבוריים. אלה אינן רק מספרים, אלא סיפורים של אובדן, עמידות ואימהות באוהלים, וכבוד המסרב להישבר.

התפעלתי מהדיוק המחקרי שהתבסס על פרספקטיבה נשית, מעמיקה בהבנת המציאות המקומית, ומחויבת למען נשים לא כקורבנות, אלא כאקטיביסטיות וסוצרות שינוי. זו היא קריאה פתוחה לפיתוח מדיניות, תוכניות והתערבויות על בסיס משתף ומאפשר.

אבל החשוב ביותר הוא לחשוב מחוץ לקופסה. זה לא מספיק להגביל את הדיון ב"אמצעי הגנה" או "שירותי חירום". מה שאנחנו צריכים זה לפרק את המבנה הקולוניאלי שמנציח את ההיגר, ולחבר מחדש את הזכויות האישיות להקשר הפוליטי הכללי. עלינו להזכיר את המחנה לא רק כמקום אומלל, אלא כמקום מאבק. ולקרוא את ההיגר לא כמצב זמני, אלא כפרק מקולוניאליזם שמחייב התנגדות.

על כן, אין לי ברירה אלא להודות בהוקרה רבה לכל מי שנדב, כתב, תמך, או אפילו אמר מילה כנה לתמוך בעמידות הנשים המגויסות. תודתי לעמותת "ה救助", לבית הספר לאימהות, ולכל מי שהאמין שיש לאישה הפלסטינית מקום במקומות השחרור כמו גם בעבודה.

אנו זקוקים למחקרים, כן. אבל אנחנו גם זקוקים למודעות ביקורתית, לגישות משחררות, ובעלי ברית חדשים שחורגים מהמלצות לשינוי אמיתי.

לנשים המגויסות שלנו: אינן סתם מספרים בדו"ח. אתן מוּכְשָׁבות של האדמה הזו, ורוחה החיה.

כל התודה והכרת התודה העמוקה לכל מי שעובד, כותב, תומך, מסייע ותומך בעמידות הנשים המגויסות או נלחם עבורן גם במילה.

כן, אנו זקוקים למחקרים ולמחקרים, אבל אנו צריכים יותר פתרונות מחוץ לקופסה, המסתמכים על מודעות פוליטית וניתוח מגדרי עמוק, ועל בעלי ברית שמחזירים לאישה את מקומה כגורם מרכזי במאבק לשחרור וכבוד.

ושוב אני מזמינה אותנו לקרוא מחדש את מציאות ההיגר מפרספקטיבה פוליטית של התנגדות, ופרספקטיבה של שחרור מגדרי, המחזירה לאישה הפלסטינית את תפקידה כמובילת שינוי ולא כקורבן של משבר.