מפלגות במשבר וחסרי ראייה: הצורך בחידוש המיזם הלאומי

מחבר: عوض عبد الفتاح

הפלסטינים מדרום, ובפרט הנבחרות האינטלקטואליות והפוליטיות, לא מפסיקים לעסוק באתגרים המתרקמים המאיימים על הווהם ועל עתידם, תחת עליית הפשיזם הציוני והדרגה החזקה של השלטון, ובעוד המאבק להחיל את הציונות ולחזק את המגדר הקולוניאלי באזור. העיסוק המואץ הזה, על אף שהוא מעידים על תודעה הולכת ומתרקמת של החשיבות של השלב הזה, הוא עדיין לא הפך למסלול ברור או לראייה כוללנית, מה שמעמיק את רמת הדאגה והאי-ודאות, ומגביר את התחושה של חוסר אונים ואכזבה. עם זאת, הניסיונות המתמשכים להבין ולנתח מביאים לידי ביטוי את עמדת ההתנגדות ורוח ההכרח להישרדות חופשית.

המשבר הבסיסי לא טמון בחוסר האבחנה אלא בחוסר היכולת להתקדם למיזם פרגמטי כוללני שמתאים לגודל האתגרים המסובכים, שלא רק אינם יוצא דופן או חולפים, אלא הפכו למבניים, והם מסוכנים מכל מה שהקדים אותם. האתגרים הנוכחיים אינם מנותקים מהמיזם הקולוניאלי הציוני בארץ ובעולם כולו, אלא הם העמיקו והשתלבו אתו, והשתקפו על העם הפלסטיני בעיוותים חמורים במבנה החברתי והפוליטי, בולטים במיוחד בהתפשטות השיח השותפות הכוזבת עם השלטון הגזעני, ובטיול הפשע המאורגן, ואף בהכנסת הדת כלפי עיוות זה על ידי ניצול הדת כדי לקדם מדיניות של דיכוי.

במציאות הזאת, פלסטינים מדרום מוצאים את עצמם במצב הגנה על עצמם ועל זהותם, לא רק מול המוסד הציוני, אלא גם מול זרמים מקומיים שהפכו לחלק ממסלול ההרס וההשתקצות. וראינו, ברגעים קודמים, את יכולת החברה הפלסטינית במקומות הדרום לאחד את שורותיה, לכפות את נוכחותה, לחשוף את דברי השקר בדמוקרטיה הישראלית, ולחשוף את רעיונות הביטחון הגזעניים שלה, אבל היום אנחנו עומדים בפני מציאות שונה: ישראל לא מסתירה עוד את גזענותה, ואינה מוצאת חובה להתחזות גם לדמוקרטיה. תקופת ההצהרות חלפה, והחליף אותה תקופת הדיכוי הגלוי ותחושת ההערכה לפוליטיקה השוחפת.

בתוך המדרון הזה, מקטינים את מרחבי הפעולה הפוליטית הפלסטינית במקום, וממוקדים להיפגע בצורה ישירה. גם קולות ה"התקדמות" – כמו איימן עבדה לדוגמה – שניסו ליצור בריתות עם כוחות ציוניים "ליברליים", לא פטורים מהקמפיינים להסתה דמית, מה שיבחין את גבולות הדרך הזו ויחשוף את האשליה של יכולת השיקום מתוך המערכת הישראלית. ובאופן למר כך, עדיין יש זרמים פוליטיים דתיים שמאמצים ברית עם ממשלת האפרטהייד, למרות שהבריתות הקודמות הפכו לצלמים שבהן מתרחקים מהם, מה שמציג שאלות מהותיות לגבי אמינות המיזמים הללו ומועילותם.

בין רוב האבחנות לחסרון של פעולה מאורגנת

המצב הפוליטי בפלסטין השנייה עובר על ידי ממשלות נמשכות באבולוציות תיאורטיות. יש שפע של ניתוחים ודיבורים, אך לעומתם, יש מחסור במיזמים פוליטיים מעשיים, או ראייה קבוצתית שמתממשת בציפיות האנשים ומגיבה אמנם למראה השונה הזה. אנו עדיין חסרים מיזם לאומי כולל, שיסדר את סדרי העדיפויות, ויקבע בבירור את הקשר עם המיזם הלאומי הפלסטיני הכוללני, במיוחד לאור השינויים היסודיים שקרו בנוסחת המלחמה הקולוניאלית בפלסטין, והמתקפה הפשיסטית המנוהלת על ידי ממשלת הימין הקיצוני.

ובזמן שתשומת הלב ממוקדת בנושאים שטחיים לגבי גורל הרשימה המשותפת או בריתות עונתיות, הזירה הפוליטית מתעלמת מהצורך החיוני לחדש את השיח הלאומי ולבנות אסטרטגיה חלופית. במיוחד לאור האיומים הממשיים על בקשה ממפלגות, או מניעתן מהתמודדות, מה שמתרגם צורך לפעולה כנה כדי להתמודד עם האפשרות הזאת, לא עוד תגובות תקשורתיות או הצהרות חוזרות.

נכון שפרויקטים מסוימים והביולוגיות פותחו, וכמה יזומות של מעירים הופיעו, אך עדיין חוות חסר בגאות התרכציות השטחיות, ובאמצעי והחינת השפעה של המצב המתקדם במהירות, ובאמצעי דיכוי מואצים, הן דרך הפשע או הרס או הגבלת השפעה מורלית ופוליטית.

משבר הנהגה וחסרון הראיות

המשבר התעצם כתוצאה מהרס של הראיות הפוליטיות והחברתיות, והמשך הננחות הפוליטיות החסרות אונים או ללא רצון, או שניהם ביחד. אי אפשר להתעלם שהחלק מהבעיה הוא מצטבר של הנהגות קונבנציונליות, שלא חידשו את עצמן ולא עשו התוודות אמיתית לאופן ההשפעה שלהן.

למרות המראה הכואב הזה, ברקע קיימת מודל ראוי למחשבה: מפלגת ההתאגדות הלאומית הדמוקרטית, שלמרות היעדרה מהכנסת, הצליחה לשהות, והצליחה לערוך הערכה פנימית אמיתית, ומצאה את התשתית שלה עם הסטודנטים, ושבה את יחסה עם השוק. היא החלה להציג מסמכים פוליטיים להשיח ולעבוד בשיתוף, והצליחה להתנסות עם קבוצות רחבות של צעירים וחברה. זהו מודל לפוליטיקה שמחוץ לכנסת, שמוכיח שהמאבק הפוליטי לא מקפיץ על ייצוג פרלמנטרי.

איננו עומדים בפני קריאה להחמיא למפלגה מסוימת, אלא בפני קריאה לגדול ולהתבונן, בכוחה של פעולה פוליטית, ובצרכים שלה, ובגבולותיה. יש מפלגות המיוצגות בכנסת, ובעלות תקציבים יחסית גדולים, אך חסרות מטעמי דעה אמיתיות, וחיות בצל הגאון האישי, ללא תנועה סטודנטית, וללא ראייה חברתית. אין עתיד לפוליטיקה בלי ביקורת רצינית, וללא רפורמה פנימית שמחזירה את האמון ומשתפת דינמיקה חדשה. ולא ניתן למפלגה אחת, שום שהיא גדולה ככל שתהיה, לעשות תפנית חיובית במקומם הפוליטי, אבל יכולה להפוך לדגם מעורר השראה, במיוחד אם תמשיך לפתח את התוכנית הפוליטית שלה ואת הראייה שלה לגבי הקשר עם המיזם הלאומי הלוחם, שצריך להימתח מהים לנעה.

אופק ההתעוררות הקולקטיבית

אי אפשר להתעורר אלא על ידי רפורמה כוללת במפלגות, ובנייה מחדש של הראיות הלאומיות ההפשטיות, וחידוש השיח הפוליטי הלאומי, והכנת אסטרטגיה פעולה אפקטיבית, מול השיח של הסורסות והסכם עם השלטון הוצאת השמד. זו הדרך היחידה שיכולה להשיב את אמון האנשים, ולשחזר את הכבוד שלהם, ואין ספק שהמובן הזה צריך להיות כולל את הסרה מהאינדיבידואליות המתמשכת, ולחזור לרוח הקולקטיבית, כהכנה להיסטוריה קיימת מול המיזם של ביטול והשמד.