המטרה לפרק את סוריה ולהקים "מדינה דרוזית" תלויה

ללא קשר למעשה הנורא, המביש והמגונה שביצעו יחידות מהצבא של מדינת הרשע או מיליציות הגולני בעבר נגד בני העדה הדרוזית בסווידא, ההתערבות של ישראל תחת הכינוי "הגנה על הדרוזים" והפצצות על סווידא ועל הבירה דמשק הן תוקפנות גלוייה על הריבונות הסורית, וחוליה נוספת במגוון העדויות הישראליות המתמשכות על שטחים סוריים, אשר החלה לפני נפילת משטר בשאר אסד והמשיכה והתרקמה לאחר נפילתו, כשהיא ממקדת את מטרתה בהרס היכולות הצבאיות והאסטרטגיות של המדינה הסורית וכיבוש אזורים חדשים משטחה והכנת שליטה ישראלית בדרום סוריה.

ישראל כבר טענה שהיא מגנה על הנוצרים בלבנון כאשר היא מינה בשנת 1982 את בשיר ג'ומייזי וחתמה על הסכם 17 במאי שהכוח הלבנוני הפיל, ולאחר מכן הקימה "צבא לוח" בדרום הכבוש, ועבדה על חימושו, הכשרתו ומימונו תחת הכינוי הזה, ובעוד שהצבא הזה היה המגן על גבולותיה והיווה שכבת מגן לחייליה במהלך שהותם בדרום לבנון במשך יותר מעשרים שנה, ולא להיפך. וכאשר נסוגה, היא לא הודיעה ללוח ולחייליו על מועד נסיגת צבאה, והשאירה אלפי חיילים בגדר החסד של המאבק הלבנוני, שהיה למזלם רחום עמם.

זה מה שישראל מנסה לעשות בסוריה דרך ניצול המצב המשתנה וניצול המצוקה של "הדרוזים" כדי להחיות את תפיסת איגאל אלון משנת 1967 בהקמת "מדינה דרוזית בדרום סוריה שתהיה חופשית, נוטה למערב ומיוחדת לישראל, ותתבסס על תמיכת שותפים אזוריים".

ה"וול סטריט ג'ורנל" האמריקאית כבר המתארת את הקווים של התפיסה הישראלית לסוריה הטרנסית על פי מה שנראה לישראל, והיא מורכבת ממערכת פדרלית של אזורים אתניים המובילים לשלטון עצמי, בעוד שאזור הגבול הדרומי עם ישראל יישאר מפורק ממזלב הנשק, מה שמדגיש שר החוץ הישראלי גדעון סער כאשר הוא אמר: "סוריה יציבה יכולה להיות פדרלית בלבד, מאחדת בין אזורי שלטון עצמי שונים המכבדים אורח חיים שונים", במהלך הצגתו לתפיסה הישראלית לגבי העתיד של סוריה במהלך פגישה של האיחוד האירופי שנערכה בבריסל לאחרונה.

על פי היגיון זה, החלשת המדינה הסורית המאוחדת והשלטון המרכזי הוא מטרה ישראלית הכוללת היעלמות היכולות הצבאיות והאסטרטגיות הסוריות, והמשך ההתקפות הישראליות על המשאבים הסוריים בכללותם ולמערכת השלטון החדשה, ללא יחס לתיקון עם ישראל ועם ארצות הברית ולמגעים המתקיימים ביניהם להגיע להבנות ביטחוניות ויחסים שהמאמינים רואים שהם עשויים להגיע לטרמינציה של הצטרפות סוריה לרכבת ה"שלום האבראמי".

במצב שכזה, ישראל לא תפסיד אף תירוץ להמשך מתקפות על המשאבים של המדינה שמכילה את יסוד האיחוד הסורי, כדי להקל על פירוקה, והיא מנצלת בתמורה את יחסיה המורכבים עם הדרוזים בישראל ובגולן ומנוצלת לצורך יצירת עומק אסטרטגי בתוך סוריה.

כשהיא מנסה ליצור אזור כיס בתוך סוריה תחת הכינוי ההגני על גבולותיה, הפעולות הצבאיות שלה מובילות את סוריה לפדרליזם, ולאזור שלטון עצמאות תחת "שליטה דרוזית" לאורך הגבול הצפוני שלה, והוא תרחיש שהופך את סוריה לקבוצת מדינות לאומיות המאוחדות תחת שלטון מרכזי חלש שאינו מסוגל להביא סכנה לישראל.

בהקשר הזה, הגיעו התבטאויות נתניהו לגבי אזור מפורק מנשק בדרום דמשק, שבו נאסר על הצבא הסורי להימצא, שהחזיר לתודעה את התכנית הישנה שבה ניסתה ישראל לממש לאחר מלחמת 1967, המצוינת בהקמת אזור של שלטון עצמי ב"כתף המזרחית של החרמון", שבה חיים בין 600 ל-700 אלף דרוזים סורים, המתפשטים על פני מספר אזורים, החשוב בהם הוא סווידא ורמת הדרוזים.

בשלב זה, אפשר להבין את "העקירה הישראלית" הכוזבת לסייע ל"דרוזי סוריה", שהשיאו באותם 150 תקיפות נוספות בסווידא, בדרעא ובדמשק, וניצול הרגשות גורמי השפעה מאז כמה "דרוזים מישראל ומהגולן" לשבור את המגבלות המגזריות עם סוריה ולגשת לאזורים הסורים ולנקוט פותח הגבולות עם אזור השלטון העצמי הכפוי בדרום סוריה, שבו החל להיכנס עובדים סוריים לעבודה בהתנחלויות הגולן.